שחר בן-פורתתקשור של טוהר היווה את ההשראה לטור זה, בו אני בוחן את השימוש שלנו בכוח שיש לנו כלפי עצמנו, ובאיזה אופן אפשר להשתמש בו לטובה (או לרעה)
"ביחס לאותם פוליטיקאים שאינם משתנים, אנו נאמר שהדבר משרת צורך אחר: הצורך לראות את עולמכם הפנימי, את המקום בו יצירה משמשת לשליטה, לכוח, להכחשה ולהדחקה. לראות כיצד אתם משתמשים בכוחכם היצירתי כדי לשמור על שליטה ולבחור, מתוך זה, כיצד אתם רוצים להשתמש באותו הכוח".
את המילים הללו אמרו טוהר אתמול, כשתקשרתי אותם ביחס למציאות שאני רואה באחרונה: פוליטיקאים שלא זזים מהכיסא בעוד שאומנים מתים בזה אחרי זה. זה היה חלק מתשובה ארוכה (אפשר לקרוא אותה כאן), ואני מביא את החלק הזה במסר לכאן, משום שזו השתקפות שאפשר ואף כדאי להכיר, לאור העובדה שהיא בולטת כל כך במציאות: כיצד אנשי תקשורת ופוליטיקאים עושים הכל, כולל דברים לכאורה לא חוקיים וללא ספק לא מוסריים, כדי לשמור על כוחם ושליטתם. כלומר, באיזה אופן אנו עושים שימוש בכוח שלנו כדי לשמור על שליטה.
לעודד או לדכא?
כשאני כותב את המילים הללו אני נזכר בשיחת ייעוץ/טיפול שקיימתי אתמול. במהלך השיחה שמעתי כיצד הוא מסביר לעצמו מדוע לא כדאי להגיד את מה שמציק לו, מדוע כדאי לשתוק, וקישרתי את זה לכאבי גרון ולכאבי ראש שיש לו. זו היתה דוגמה טובה, אני מבין עכשיו, למסר של טוהר: הוא משתמש בכוח שלו, בעוצמה שלו לנווט את עצמו, לכוון את עצמו, והוא משתמש בה כדי להשתיק רגשות ורצונות בסיטואציה שאין בה שום סיבה ממשית לשתוק. כל זה נעשה כדי לשמור על הדרך בה הוא רגיל לתקשר עם אנשים, על הדרך בה אנשים תופסים אותו; כדי לא לאבד אהבה, תשומת לב, יחס מסוים שהוא מקבל מאנשים. מה הבעיה עם זה, אתם שואלים? כאבי הגרון והראש הם עדות לכך ששליטה עצמית זו אינה מתקבלת בברכה על ידי הפנימיות (והגוף) שלו.
זו דוגמה טובה בעיקר משום שכולנו עושים את זה. המילים שאנו אומרים לעצמנו (ואלו שלא), הקולות שאנו מחליטים לבטא (ולא לבטא), הדברים שאנו מחליטים לעשות (ולא לעשות), הרגשות שאנו מסכימים להרגיש (ואלו שלא), כל זה הם האופן בו אנו משתמשים בכוח שלנו במהלך החיים. אנו עושים שימוש בכוח הזה באופן אוטומטי (אלא אם כן אנו מתחילים בתהליך כדי להרחיב את המודעות שלנו לעצמנו) אחד עם השני וכמובן עם עצמנו. זה יכול להיות מעודד ("כל הכבוד לי על ההישגים שלי") או מדכא ("מה שיש לי לא מספיק"); חברי ("אני אעשה בשביל עצמי כל מה שצריך כדי שיהיה לי טוב בחיים") או ותרני ("אם זה קשה אני בכלל לא מנסה"); אוהד ("מותר לי להרגיש כך") או ביקורתי ("נשבר לי מכל הדרמטיות שלי").
המטרה בכל המקרים ובכל המצבים היא לעזור לעצמנו. בניגוד לתפיסות שונות בפסיכולוגיה וברוחניות, איני מאמין בהרס עצמי: אני חושב שכל תנועה פנימית, כל מעשה וכל מילה שאנו מבטאים, נועדו כדי לעזור לעצמנו. הרס יכול להיות תוצאה של מעשים אלו, אך לא המטרה, ולכן חשוב שנתעורר ונבחן מחדש את הכוח שלנו, כיצד אנו משתמשים בו, ואיזה מחיר אנו משלמים על כך. במקרים בהם המחיר מתחיל להיות כבד (כאבי גרון וראש הם רק דוגמא אחת לסימן למחיר שאנו משלמים), כדאי לעצור ולבדוק האם ישנה דרך אחרת, הרמונית יותר, לעזור לעצמנו.
להקשיב לעצה של הלב
במקרה של אותו אדם מהפגישה אתמול, הדבר הנכון לעשות הוא לתת מקום לילד הפגוע האומר "אין טעם לדבר, זה לא ישנה כלום", אך לפעול בהקשבה ללב, האומר "אני האדם החשוב ביותר עבורי ואני אעשה עבור עצמי את הכי טוב שאפשר", גם אם במקרה זה עצת הלב – לדבר – שונה לחלוטין מהעצה של הפחד, האומר לשתוק.
