שחר בן-פורתלשאול שאלות זה הנדבך השני במסע. אך האם השאלה באה מתוך שנאה עצמית או מתוך התעניינות בעצמי?
למה, למה זה קורה לי. למה מתייחסים אלי ככה. למה אני שוב מתנהג ככה. למה זה קורה לי שוב.
מי מאיתנו לא שואל את השאלות הללו מדי פעם? ברגעים של ייאוש, של קורבנות, של כעס ושנאה עצמית. הסכסוך הפנימי מתבטא בשאלות הללו. לכאורה, אם רק נענה על השאלות, הכל ישתנה.
במסע שלי אני לומד שיש שני סוגים של שאלות. שתיהן מתחילות באותה מילה, “למה”, אבל הן נשמעות אחרת ולוקחות אותי למסע אחר. יש את השאלה של הקורבן, שלא באמת רוצה לדעת למה אלא פשוט רוצה שהדברים ישתנו. ויש את השאלה של החוקר, שרוצה להכיר, ללמוד; לא רק כדי לשנות את הדברים, אלא כדי להכיר את עצמי טוב יותר. כאשר אני מזהה שאני קורבן של המציאות, כשהשאלות שאני שואל את עצמי מגיעות מהמקום הזה, אני עונה לעצמי תשובה אחת פשוטה: ככה.
למה אני שוב פעם אוכל? ככה.
למה אני שוב פעם פוחד? ככה.
למה אני שוב פעם לא מבטא את עצמי? ככה.
על כל “למה” קורבני, תשובה אחת. ככה. עד שאני מסכים להרים ידיים אל תוך מי שאני, מבלי לנסות לשנות את המציאות, את עצמי. רק כשזה קורה, אני יכול לחזור ולשאול שאלות דומות אך שונות. שאלות שיש בהן רצון אמיתי להכיר וללמוד. יש תשובות לשאלות הללו, למה אני שוב פעם אוכל, למה אני שוב פעם פוחד, למה אני שוב פעם לא מבטא את עצמי, כמו גם תשובות לכל שאלה אחרת. אבל התשובות הללו יכולות להתגלות כשאני מוכן להיות, להעמיק, בתוך מי שאני.
כאשר אני מוכן להכיר את עצמי, השאלות הללו הן פתח לעולמות פנימיים, נסתרים וחבויים, שיש בהם גם פחד וכאב אבל גם שמחה ואהבה. יש מתנות החבויות מתחת לרגשות פגועים, ועצם ההסכמה לשאול את השאלות מתחילה תהליך של שינוי.
ב-21 השנים בהן אני נמצא במסע של עבודה רגשית, למדתי כי לשאול את השאלה חשוב יותר מאשר לקבל תשובה. עצם השאלה, הבאה ממקום מתעניין, מניעה תהליך של שינוי. בדרך, חלקים של הפאזל מתחברים, תובנות נוצרות והבנות מעמיקות. אך לעולם איני רואה את מלוא התמונה, ולכן איני באמת יכול להבין את הכל. גם אין בזה צורך. השאלות לוקחות אותי פנימה אל תוכי, אל רגשות פגועים שהריפוי שלהם משנה אותי ואת החיים שלי. ריפוי המתרחש אם אני מוכן להרגיש, לא בגלל היכולת שלי להבין.
אני מסתכל על הדברים כמו מסה של כאב הקיים בכולנו. כל עוד הכאב קיים בתוכי, הוא סוגר את הלב, מייצר פחדים וכעסים, פוגע בבטחון העצמי שלי. לכן, עליי לטפל בכאב הזה כדי לשנות את עצמי. השאלות, בסופו של דבר, יקחו אותי אל במסע מפותל אל הכאב. כאשר אני בתוכו, אין זה חשוב למה. מה שחשוב הוא להרגיש את הכאב, להיות בו, עד שהתחושה משתנה – ואיתה גם החיים שלי.
אם איני מוכן להרגיש, אם איני מוכן להיות בתוכי, עדיף לא לשאול בכלל.
בפוסט הקודם הסברתי את האלמנט הבסיסי במסע שאני עושה: להרגיש. לשאול שאלות זהו אלמנט נוסף, חשוב לא פחות. אך כדאי קודם כל לשאול את עצמנו, מדוע אני בכלל שואל. האם השאלה באה מתוך שנאה עצמית או מתוך התעניינות בעצמי? האם אני רוצה להבין כדי להיפטר מתכונות/מצבים או כדי לרפא את עצמי?
לפוסטים הנוספים בסדרה: להרגיש, לדבר ולקבל עזרה. יחד, אלו הם ארבעת האלמנטים המרכיבים את הדרך שאני הולך בה, "חופש להיות".
