“האפילה אשר עליה אנו מדברים מתחילה להחשף. זוהי בדידות עמוקה אשר עולה ממעמקים של אהבה.
“זהו כאב, זהו הרגש הראשוני, אחת התחושות הראשונות שמרגיש אדם בגלגול הראשון, כאשר נמצא בפעם הראשונה בכדור הארץ. זהו הרגש אשר מתחיל להיווצר סביב ללב, ככל שהחיבור לאחד, לאלוהות, הולך ונעלם.
“דלת שהייתה פתוחה נסגרת, ואי אפשר לפתוח אותה שוב – כך נוצרת בדידות, והיא חוזרת על עצמה שוב ושוב, בכל פעם, בכל גילגול, בכל אירוע אשר דומה לחויה הזו. בכל פעם שנסגרת דלת, בכל פעם שנוצר מפגש עם אטימות, עם סגירות, חוסר כנות, בכל פעם שמפגש כזה קורה, נחשפת בדידות. אם אדם אינו ערני, הבדידות כתוצאה מכך גדלה, ולא נעלמת.
“הרגש הזה הוא אחד הרגשות האחרונים והדומיננטיים ביותר שחשוב לרפא, ולכן על אדם שנמצא במסע רוחני לרפא את רגש הבדידות. משום שכשחוזרים הביתה, ככל שהשקט גדל והחיבור לאחדות הולך וגדל, ככל שהחיבור הופך להיות יותר נגיש, יותר אפשרי, כך הרגש הזה הולך ונחשף. הוא התהום שיש לחצות בשביל לחזור הביתה.
“בדידות היא ההפך מאקסטזה, היא ההפך מאהבה, והיא בו זמנית מה שמסתיר אותה. החשיפה של הבדידות וההסכמה לחוות אותה, היא האתגר הקשה ביותר אך המשמעותי ביותר, כי האלוהות, האחדות, היא לא דבר חיצוני להגיע אליה, היא חויה פנימית, היא תודעה של חיים, והיא אפשרית רק למי שמוכן לצלול פנימה.
“במובן מסוים הבדידות היא ההפרדה של האדם מתחושת השקט והאושר בתוכו, ולעיתים קרובות יש צורך לעמוד בפני חוסר חיצוני זה או אחר כדי לחזור לכאב. יש חשיבות גדולה בהסכמה לטבוע אל תוך הכאב ובדרך זו למוסס אותו.
“המלחמה הזו שכה רבים מדברים עליה, שכה רבים רוצים אותה, שכה רבים מבקשים להמנע ממנה, אם תקרה, צפויה לעלות לא חושך, כי אם בדידות. משום כך, גם אם הדבר מעט מוזר, היא יכולה להיות תועלת גדולה אם היא תקרה.
“אנו הערב יודעים שאין צורך במלחמה, כי הבדידות אשר קיימת בכם כבר נמצאת כאן. כל מה שצריך הוא לנקות אותה מהגוף ולמוסס אותה. זוהי בחירה של אמיצים, עדיין אולי של מעטים, אך היא כורח המציאות של כל התרבות הזו.
“במקום של בדידות כל שנותר הוא הרצון למות. בדידות מספרת כל פעם מחדש שהחיבור אינו אפשרי, ולכן תחושת המוות היא בלתי נמנעת. שינוי קורה כשאדם מוכן לחמול על עצמו, לגלות שהוא מפחד ולקבל את המצב כפי שהוא. זו כניעה אמיתית, ורק בה יש שינוי”.
