אמת אינה זקוקה להגנה, להסברה, לאנשים שיתווכחו עליה. כאשר אני מחובר לאמת שלי, כאשר אני בטוח בעצמי, איני מתווכח, איני מגן, איני מנסה לשנות את דעותיהם של אחרים.
כאשר אני נכנס לוויכוח על דעה, על אמונה, על גישה לדברים, אני חושף את העובדה שאיני מסכים עם עצמי (גם אם איני מבין זאת). כלומר, חלק ממני אינו מסכים עם חלק אחר בעצמי, והוויכוח הוא קודם כל בתוכי, ואז בא לידי ביטוי במציאות שלי. במצב של ויכוח עם אדם מסויים אני מזדהה עם צד אחד בעצמי, בעוד שהאחר משקף את הצד השני שנמצא בתוכי (שלא תמיד אני מודע לו). למעשה, כאשר אני מתווכח עם מישהו, אני למעשה מסכים איתו. או לפחות חלק ממני מסכים איתו.
הפעם הראשונה בה ראיתי את המציאות באופן הזה היתה בשיעור שהעברתי לפני מספר שבועות. דיברתי עם אחד המשתתפים על ויכוחים, שיחה שכבר התקיימה בעבר מספר פעמים, אבל זו היתה הפעם הראשונה בה הבנתי כי כאשר אני מתווכח עם מישהו, אני בעצם מסכים איתו. זו הבנה שסותרת את כל מה שלמדתי על ויכוח – חילופי דעות בין שני אנשים עם דעות שונות – וגם כאשר אני כותב את המילים כאן, המוח שלי עוד לא לגמרי קולט את הדברים (ולכן אני כותב אותם, כדי להבין טוב יותר).
להבנה זו ישנה משמעות רבה ופוטנציאל להשפיע לטובה על איכות החיים שלנו, הן ברמה האישית והן בשיתופי הפעולה שאנו יוצרים בחיים שלנו. חישבו על כך שהאדם איתו אתם מתווכחים הוא השתקפות של חלק שאינכם מודעים לו: הוא חושף בפניכם דעות, תפיסות ו/או גישות המתקיימות בתוככם, וגם אם אין אלה הדעות/התפיסות/הגישות שאתם בוחרים לחיות בהתאם אליהן, הם קיימים בתוככם. לכן, במקום להתווכח, כדאי לעצור ולבחון את קיומם בתוכנו, ולבחור מחדש במה אנו מאמינים, כיצד אנו תופסים את המציאות ולפי איזו גישה אנו רוצים לקבל החלטות.
ישנו פן נוסף בכל הקשור לוויכוח שאני מרגיש צורך להדגיש – אנו מתווכחים פעמים רבות תוך פחד לאבד. כלומר, אנחנו רוצים שאחרים יסכימו איתנו כדי לא להישאר לבד. אך גם במקרה זה, ה"לבד" החיצוני שאנו מפחדים ממנו הוא חוויה פנימית שאנו לא רוצים להרגיש – בתוכנו, החלק המאמין ב-X נמצא לבד אל מול החלק השני, שאינו מאמין. הצורך שאחרים יסכימו איתנו הוא למעשה הצורך להסכים עם עצמנו.
כאשר אני מבין זאת וחוזר לבדוק את הוויכוח הפנימי ולטפל בו, היחסים שלי עם אחרים – ועם עצמי – יכולים להשתנות ולהשתפר.
ומה עם אזריה?
התכוונתי לפרסם את הטור הזה כבר לפני מספר שבועות אבל אירועים אחרים שהתרחשו במציאות תפסו את תשומת הלב שלי והרגשתי שאני צריך להתייחס אליהם במדור זה. אירועי השבוע היו עוצמתיים ובלתי נתפסים – ואני מכוון בעיקר לפסק הדין במשפט של אלאור אזריה. איני יודע כיצד להתייחס למשפט, לפסק הדין ולמהומה שהוא מחולל, ולכן אני מעדיף שלא לכתוב על כך. עם זאת, צלילה למהותו של ויכוח רלבנטי גם עבור אירועים אלו וגם לכל המתרחש בכלל.
