"אנחנו רוצים להגן על הווילה. בסביבה שבה שאנחנו גרים אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני חיות הטרף."
"שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן."
"שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."
שלושת המשפטים האלה נאמרו בשנתיים האחרונות על ידי ראש הממשלה. שלושתם מייצגים את הטקטיקה בה הוא – ואחרים בשלטון – משתמשים בשנים אלו: הפחד ומשול.
לא, זו לא טעות, אין מדובר ב"הפרד ומשול" הקלאסי, אלא בגרסה ישירה, בוטה, אלימה יותר, של "הפחד ומשול". ההיגיון פשוט: יוצרים אויב, ממשי או דימיוני, מלכדים את האנשים סביבו ונגדו, וכך שולטים.
למרות שאני איש שמאל זה אינו טור פוליטי, משום שהאמת אינה מתחלקת לימין ולשמאל, ואין טובים או רעים מנקודת המבט של הרוח. במילים פשוטות, ראש הממשלה הוא השתקפות של כולנו והדרך בה הוא פועל היא ביטוי לדרך בה אנו פועלים כולנו.
"אז בוא ניפרד"
אבל אין סיבה להישאר רק בביטויים הללו של דפוס פעולה זה. אם תסתכלו על האנשים מסביבכם, אתם עשויים לגלות עוד ביטויים של דפוס פעולה זה:
למשל, היפוכונדרים שכל הזמן בטוחים שהם חולים במחלה קשה, ומערבים בבהלה שלהם את הקרובים אליהם כמו גם את המערכת הרפואית.
למשל, אנשים שמרגישים לא טוב, פיזית או רגשית, ולא מטפלים בעצמם – וכך הסובבים אותם נותרים דואגים ומפחדים.
למשל, אנשים שמעלים שוב ושוב את האפשרות של פרידה – באמצע מריבה זוגית הם כל פעם אומרים "אז בוא ניפרד".
בכל שלושת המקרים הללו ישנו ביטוי ברור של הדפוס הזה: אני מפחד ומפחיד את האנשים מסביבי, וכך גורם להם לעשות כרצוני – לדאוג לי ולהתעניין בשלומי, להיות נחמד אלי, להפסיק לריב איתי.
במערכות יחסים אנו תמיד מפחדים
עם כל מה שכתבתי עד כה, אני חייב לסייג את הדברים (ולהפוך אותם, בלית ברירה, ליותר מורכבים).
במערכות היחסים שלנו אנו תמיד מפחדים ודואגים זה לזה, ואי אפשר שלא לפחד לשלומם של האהובים שלנו. קרבה ואהבה מביאים איתם, באופן אוטומטי, גם פחד לאבד. מכאן, שאיני יכול להפעיל מנגנון שליטה אחר במטרה למנוע מאנשים לפחד ממני. כן, לפעמים אני חולה, לפעמים אני לא מרגיש טוב, לפעמים בא לי לעזוב הכל, לפעמים אני בטוח שמשהו רע מאוד קורה לי בגוף. ובאופן טבעי, אני מספר זאת למי שקרוב אלי, ואלה עלולים לדאוג ולפחד. ועדיין, אין מדובר בהכרח בדפוס פעולה של "הפחד ומשול".
מתי כן? כשמדובר בדפוס, כלומר בפעולה שחוזרת על עצמה. אם בכל מריבה זוגית קשה אני אומר "אז ניפרד"; אם בכל כאב קטן אני בטוח שיש לי סרטן, מפחיד את הסובבים אותי ורץ לרופאים; אם איני מרגיש טוב תקופה ממושכת אבל נמנע מלטפל בעצמי; אז מדובר בדפוס פעולה שכדאי לבחון את הסיבה לקיומו.
תשומת לב במקום אהבה
מה הסיבה? לקבל תשומת לב, להרגיש שאיני לבד בעולם, לוודא שאף אחד לא יעזוב אותי, ולעשות את כל זה תוך שאני שומר על עצמי מרוחק ומוגן.
תשומת לב ודאגה ופחד שאני מקבל במקרים שכאלה הם אינם האהבה שאני באמת צריך, אבל הם תחליף ראוי: אני מתמלא באנרגיה, מרגיש בטוח (לזמן מה, וכשההרגשה חולפת הדפוס נכנס שוב לפעולה), ועדיין שומר על מרחק בטוח ביני לבין הסובבים אותי, כך שאיני נחשף בהבטים שונים, אינטימיים, היכולים לבוא לידי ביטוי רק כאשר איני מנסה להפחיד ולמשול.
"הפחד ומשול" הוא אחד הדפוסים הערמומיים ביותר שאני מכיר, משום שהוא מרגיש אמיתי מאוד: הפחד שמשהו רע קורה לי, הרצון לעזוב, חוסר הרצון לטפל בדברים שדורשים טיפול. אבל אם מוכנים להכיר את הדפוס הזה ולרפא אותו, נפתחת דרך חדשה למערכות יחסים, שבה יש קרבה של ממש.
