השבוע חשבתי על זה שאנו חיים בעידן הפרימדונות.
אלה שחושבים שהכל מגיע להם, שלא רואים אף אחד ממטר, שלא מזהים שהם מנצלים את הכוח שלהם לרעה כדי להשיג את מה שהם רוצים. הם לרוב עושים זאת עם תחבולות רגשיות ומניפולציות מגוונות, מבלי לבחול בסוג הטענות וההאשמות. הם עושים זאת מבלי לקחת אחריות על עצמם ועל החיים שלהם, תוך דרישה מאחרים לקחת את האחריות בעצמם, עם שלל גילויי שתלטנות, כפייה ורודנות, תוך עיוות כולל של המציאות.
אלה לא אותם אנשים שנולדו וגדלו עם התפיסה שהכל מגיע להם. אלה אנשים שנולדו למציאות של קיפוח, של שלילת זכויות, אנשים שנפגעו שוב ושוב והרגישו שילוב של חוסר אונים, חוסר השפעה וכאב עצום. בהמשך החיים הם תפסו קצת ביטחון עצמי, והכל ביחד הופך לפרימדוניות.
הדוגמה הטובה ביותר שלי לעניין הוא פוסט שקראתי בפייס לפני כמה ימים. אישה קנתה ספר, הביאה אותו הביתה, ובעלה, בטעות, הרס את הספר. היא פנתה למקום ממנו היא קנתה את הספר, סיפרה מה קרה, ושם הציעו לה לרכוש עותק חדש עם הנחה של 30 שקלים. אם חשבתם שהיא כתבה את הפוסט שלה עם הכרת תודה על ההנחה הלא צפויה, אתם טועים: היא כעסה על כך שרוצים ממנה כסף על עותק חדש. העובדה שבעלה הרס את הספר לא היתה רלבנטית. היא רוצה עותק חדש והם צריכים לספק לה אותו!
כאשר ילד בן שנתיים או שלוש מתנהג באופן הזה, מבלי להבין את הקשר שיש בין המעשים שלו לבין המציאות, זה מובן ולפעמים גם חביב ומצחיק. כשאדם מבוגר מתנהג כך, עם כל הכוח הנלווה לכך (יכולת לדבר, לפגוע, להעליב, לבוא בטענות וכד'), זה כבר לא מצחיק בכלל.
אני חושב שזו אחת מתופעות הלוואי של התקופה שלנו. יש מגמה הולכת וגוברת של עמידה על זכויות, התנגדות לאפליה וקיפוח ורצון בהכרה שכולנו שווים גם אם אנחנו שונים. זה תהליך מבורך, רק שבדרך צומחת תופעת הפרימדונות (השבוע שמעתי על ארבעה סיפורים כאלה, כל אחד יותר "מדהים" מהשני).
אני בעד הערכה עצמית וחיזוק הביטחון של כולם. אך כאשר זה בא לידי ביטוי בתביעה מאחרים להשתנות, כולל ויתור על החופש האישי שלהם, רק כדי שאותו אדם ת/ירגיש טוב, זה כבר לא ביטחון עצמי: זו פרימדוניות, ואין בזה שום דבר חביב.
רוצים להעמיק את השינוי בחייכם? ללמוד הלכה למעשה כיצד להרגיש, לחשוב ולחיות אחרת? אם כן, טוהר+ הוא המקום בשבילכם.
