אם כך, שלום.
הזמנים שבתוכם אתם נמצאים מעולם לא היו הדוקים יותר, לחוצים יותר. העמידה של שני עולמות זה מול זה, זה עם זה, מעולם לא היתה חשופה כפי שהיא כעת. והאימה, אימת המוות אשר קיימת בכם, מעולם לא השתוללה כפי שהיא משתוללת כעת. אור מול חושך, פחד ואהבה.
החיים בנויים משניים, שבעולם שלכם מופרדים לאין-ספור חלקים. החושך עומד מול האור, פחד עם אהבה. זמן של בחירה, זמן של שינוי.
נדמה שמה שקורה בזמן הזה דומה למה שקורה בסרטים שלכם בקולנוע. האור, כך נדמה פעמים רבות, מצליח להבהיל אתכם, עד שאתם יוצאים מעצמכם, עד שאתם יוצאים מהגוף. הבהלה היא כה גדולה, ממה שנראה בהתחלה כנסתר, ממה שנתפס כלא קיים.
הבהלה הזו מתעוררת ברגע של החשיפה, ברגע המפגש. ברגעים רבים אתם מרגישים תחת מתקפה, משום שבנוכחות כה זוהרת של אור, הפחדים נחשפים בעוצמה שלא היתה עד כה. פחדים מפני מוות אפשרי, פחדים שזוכרים מוות שהיה, פחדים שמדברים על מוות שיקרה. אימה גדולה משתוללת, משתוללת ברחובות הן בפנים והן בחוץ.
הכל, כך נדמה, מוטל לרגעים, על כף המאזניים. מהי הבחירה, מהו הרצון, מהי האמונה. במה אתם מאמינים. אך יותר מכך, מה אתם זוכרים. מהו הזיכרון החי ביותר, העמוק ביותר? האם זהו זיכרון הכאב, או דווקא זה של השמחה? הזיכרון שיהיה הבולט ביותר והעמוק ביותר הוא גם זה שיהיה הסוחף ביותר, הוא זה שייקח אתכם רחוק יותר ועמוק יותר, הרחק ממי שאתם או אל תוך מי שאתם.
בשביל שהשניים יוכלו לחזור ולהופיע בשניים, בשביל שגבר ילך יד ביד עם אישה – וכמובן אישה עם אישה, או גבר עם גבר – אך בתוככם, בתודעה שלכם, בשביל שיחזרו ללכת השניים ביחד, ישנו הגוף השלישי, הנוכחות השלישית, אשר צריכה לפנות מקום.
זהו זמן של הסכמה, הסכמה לכניעה אל תוך משהו שאתם זוכרים היטב, אל תוך הדבר שאתם שואפים אליו, אל תוך האפשרות שאתם מחפשים. אך בתוככם גם קיים הפחד. הפחד אומר שיש מוות בדרך, יש אסונות שעומדים בפתח. בזיכרון הקולקטיבי של בני האדם בזמן הזה, של התרבות, אתם זוכרים הרס. הרס גדול מאוד של תרבויות קודמות, של ממלכות, של עולמות.
הכל, כך נדמה, מוטל על חוד חרב. הכל צועק, ורק האהבה נותרת שקטה. חדי השמיעה ישמעו את הלב. החרשים ישמעו אך ורק את מה שצועק הפחד. השאלה שאנו שואלים, היא האם אתם מוכנים, לכמה רגעים, בזמן זה ממש, כשהמילים נשמעות ואולי נקראות, האם אתם מוכנים לעצור, ולהניח לכלי הנשק.
ההתנגדות העמוקה ביותר שלכם היא כלפי הדבר שאתם רוצים יותר מכל. ההתנגדות היא אל המקום שממנו אתם באים, ואל המקום שאליו אתם חוזרים. אתם עומדים בפני פתח משמעותי, שיכול לאפשר שינוי של ממש. כבני אדם, כחברה, כיחידים, האפשרות זמינה עבורכם יותר משהיתה בעבר, אך הפחדים חזקים יותר מבעבר, מורגשים יותר מבעבר. הם חיים יותר מבעבר, והם מדברים בזכותו ובגנותו של מוות. הם מדברים בזכות המוות של החלום, ובגנותו של המוות שהמימוש של החלום יכול להביא. הם מזהירים אתכם, והעצה הזו מעולם לא היתה גרועה יותר, אך מתבקשת כפי שהיא כעת.
האם אתם מוכנים לעצור? משום שישנה ספקנות גדולה במה שקורה הערב. ישנה ספקנות במה שקורה. ישנה ציניות, אשר מתקיימת. ישנו כאב אנושי אשר אתם שומרים עליו, כאילו זה היה האוצר שלכם. אנו מעודדים אתכם לתת מבט נוסף החוצה, אל מחוץ ההיגיון שלכם, פנימה אל תוך עולם הרגשות שלכם והחוצה, אל המציאות, אל העולם שאתם חיים בו. אנו מבקשים מכם לשאול בהפניית המבט הזו, האם זה הכי טוב שאתם מייחלים לעצמכם? האם זה באמת הכי טוב שזה יכול להגיע אליו?
מסיכת הלבד
אנו יושבים הערב, ומדברים על זיכרון אשר אומר שהדבר אינו אפשרי. אתם יכולים לעשות צעד, שעשוי להראות לרגעים ספורים קטן מאוד ונטול השפעה, אך למעשה הוא בר השפעה ובעל ממשות גדולים משאתם מבינים. זהו זמן חשוב מאוד בעולם הזה.
אנו מבינים שבתוך הזמן הזה שאנו נמצאים, בעולם הזה הקטן שלכם, המדינה שלכם, זה זמן של חג. כולם נדמה לנו מבטאים סוג של שמחה על כך שהם יכולים להיות סוף סוף מי שהם רוצים להיות. אם זוהי הסיבה שבגללה אתם נוהגים להחרים את הצבעים מהבגדים, העובדה שיש לכם כמה ימים בשנה שאתם חוזרים לעולם הצבע, להיות ילדים? האם זה הרעיון, לקדש את ייחודיות החג על ידי המניעה שלו בשאר הימים?
יש שמחה באוויר של האזור שאתם נמצאים בו, משום שלכולם לכמה שעות או כמה רגעים יש את התחושה שהם יכולים לחזור להיות ילדים, הם יכולים להתחפש. או כפי שפעם רבות קורה, אתם מרגישים שאתם יכולים סוף סוף להיחשף.
המסכה גדולה ביותר שיש לבני האדם, המסכה היחידה שיש, היא מסיכת הלבד. ההפרדה שהולכת לאורך כל מי שאתם, עליה בנוי הכל, היא שאינכם מי שאתם. אתם אינכם זוכרים המהות שהיא אתם, את הבית שהיא אתם. אתם שומעים אותנו, ויש ספקות, לעיתים הלב זוכר יותר ולעיתים פחות. יש זרות בין אנשים שונים במפגש זה. אינכם זוכרים, אך הזרות הזו היא איננה האמת. הכל משותף. הכל מוכר.
את המסכה הזו של הלבד אתם מביאים אתכם ליום-יום שלכם. למעשה, יותר משאתם מביאים אותה, אתם מפתחים אותה לכדי דרך חיים. העולם הזה שבו אתם חיים לימד אתכם לסמוך רק על עצמכם ולפסול, לפסול עזרה, לפסול תמיכה, לפסול זוגיות, לפסול אהבה, לפסול ריפוי, לפסול מגע. הפסילה הזו היא כה עמוקה, כה מובנית, עד שהיא הופכת לאוטומט. אתם תפסלו את האור כפי שתפסלו את החושך, ולעולם לא תעצרו ותלמדו להבין מי הוא מי. איזו הצעה באה מהאור, איזו הצעה באה מהחושך. אתם אומרים לעצמכם, שהכי טוב לבד. שאתם יכולים לסמוך רק על עצמכם.
האם אי פעם עצרתם לרגע להבין, שההרס הוא תמיד עצמי? האם אי פעם עצרתם לראות, שעל ידי כך שאתם מרחיקים את עצמכם מהעולם, אינכם מכירים את עצמכם? הדרך היחידה לפעול בעולם ששופע יותר ויותר באפשרויות והזדמנויות היא ללמוד לסמוך על עצמכם באופן שאינכם מבינים. פסילה אוטומטית של כל דבר חיצוני שמבקש מכם לעשות שינוי היא איננה המשמעות האמיתית של 'לסמוך על עצמך', אך זה בכל זאת מה שאתם עושים.
הורים וילדים
כל דבר אשר נדמה לכם לרגע אחד אשר מבקש מכם להסיר את המסכה ולהיזכר במי שאתם, נפסל. האפשרות של שניים נפסלת עוד לפני שהיא החלה, דווקא משום ששם, היכולת להתבונן ולראות אל מעבר למסכה, לחוש את מה שיש מעבר אליה, הוא הדבר האפשרי ביותר, הדרך הקלה ביותר לעשות זאת. העמוקה ביותר, ולכן גם הכואבת ביותר והמאיימת ביותר, שאי אפשר להתחמק ממנה.
קשה עד מאוד להיות בשניים מבלי להתרחק מעצמכם. אי אפשר להיות בזוג ולהמשיך לפסול. וכך, פעמים רבות אתם מוצאים את עצמכם בצומת דרכים, ואנשים רבים, מחוסר הבנה ומראיית מציאות מצומצמת מאוד, בוחרים פעם אחר פעם לסיים את מערכת היחסים, משום שהקושי לעצור ולראות את מי שהם, הוא גדול עד מאוד. לעיתים, בנקודת זמן זו או אחרת, זה בלתי אפשרי.
יש במפגש הזה של שניים את החשיבות והיכולת לראות את מה שקיים באמת. במפגש הקודם דיברנו על כך, שבמפגש של שניים יש את היכולת להביא לעולם דבר מה שלישי. רוב בני האדם קוראים לזה ילד, ונהנים לנסות להביא אותו שוב ושוב. אך אנו דווקא מתייחסים לנוכחות אלוהית. זהו הכוח השלישי אשר מחבר שניים, ומהעדר אמונה ורצון של ממש, מרבית בני האדם מסתפקים בתחליף האנושי שלו, זה שיש לו גוף, ומאבד את החיבור שלו אל הדבר עצמו בערך בגיל שנתיים. אלו שיש בהם את הנחישות והרצון הם מעטים עד מאוד, ומצליחים להביא אותו לעולם באופן שזה באמת – ללא גוף.
פעמים רבות ילד מהווה תחליף לאמונה. הטריק בכל הנושא של הורות בעולם שבו אתם חיים הוא מאוד מסוים. אתם מביאים ילד לעולם בשביל לא להיפרד מהמסכה שמפרידה אתכם מבן הזוג שלכם. או אז הילד הופך הדבר האמיתי היחיד, ומהר מאוד לומד להשתנות בהתאם למסכות שהוא פוגש בבית. הוא מביא חוויה רגעית של אינטימיות, ומאפשר להתחמק ממנה באופן שלא דורש לקיחה עמוקה מדי של אחריות. הרי לשניים, שהופכים להורים, אין כוח וזמן להיפגש, כי יש את הילדים. אם לא היו ילדים הייתם נאלצים לומר שהסיבה אתם לא נפגשים היא משום פחדים. אך מאחר והמסכה קבועה בדיאלוג האנושי ובראייה האנושית, הרי שיש את הילדים.
השאלה, בעצם, מנקודת המבט שלנו, טמונה בהסכמה להסיר מסיכה, וללכת צעד אל מעבר למי שאתם חושבים שאתם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת – וישנם פה אנשים המיומנים עד מאוד בלעשות זאת – היא לראות שמה שאתם מזהים באדם אחר, הוא למעשה מי שאתם. זה פותח פתח מהפכני לסוג עמוק מאוד של חמלה וצניעות שלא כל כך מוכר בעולם שלכם.
הדרך לשם, כפי שיכול לדמיין גם מי שאינו מיומן בכך, היא איננה קלה. משום שהמריבות שלכם, אם הייתם עוצרים לרגע בתוך מפגש של שניים – וזה יכול להיות גם במפגשים שהם אינם זוגיים – אם הייתם עוצרים לרגע בתוך מריבה במפגש כזה, ומבינים שאתם רבים עם עצמכם, שהדרישה שלכם לשינוי מהאדם שמולכם, האם אתם מבינים שזהו שינוי שאתם צריכים לעשות בתוככם?
זוהי המשמעות של זהות אמיתית, זהות אחרת. להיות באמת, משום שיש בה את הראייה הרחבה יותר של מי שאתם ושל המציאות שלכם. ההסכמה להסיר מסיכה ולהבין, להבין ששניים הם אחד, כפי שנאמר – 1+1=1. כמה באמת מוכנים להבין זאת?
המסכה הזו שאתם מתבקשים להסיר, כפי שאמרנו, יש לה היבט בעייתי. חלק ממנה אי אפשר להסיר בעולם שבו אתם חיים בשלב זה. ראייה מלאה, מורחבת, של הקיום כפי שהוא, איננה אפשרית בשלב זה. אנו מדברים על שלב שמעבר למה שאתם אוהבים להגדיר כהארה. הגוף שלכם יוצר רמה של הפרדה שאי אפשר להיפרד ממנה. אך בין הרמה הזו, שאי אפשר להיפרד ממנה, לבין הרמה שבה אתם נמצאים, יש הרבה דרך. דרך שניתן וכדאי ואפשר לעשות. הדרך הזו עטופה בהיבטים שונים שצריך וכדאי להתבונן בהם, לחוש אותם ולהסיר אותם.
פחד מהעדר הפחד
כפי שהתחלנו בערב הזה ואמרנו, הבעיה העיקרית והבסיסית נעוצה באימת המוות שלכם. הדבר הזה יכול להתפרק וכדאי שיתפרק במסע הפרטי שלכם לפיסות קטנות שיותר קרובות ליום-יום.
אתם אינכם אוהבים לראות את עצמכם. יש לבני האדם גאווה רבה, שמונעת מכם לעצור ולהודות פעמים רבות שהאדם ממול אומר דבר מה נכון, למרות שאתם מתנגדים לו, עושה דבר מה נכון למרות שאינכם אוהבים זאת. הגאווה הזאת היא השליטה העצמית שלכם. היא איננה דבר כה פשוט כפי שרבים רוצים לעשות ממנה, לקרוא לכך 'אגו' ואז למצוא את המדיטציה המוצלחת ביותר, לעטוף את זה בכדור של אור ולשלוח את זה למישהו אחר. זה לא יעבוד.
יש דעה קדומה על גאווה. הדעה הקדומה אומרת, שגאווה היא בריחה. בני האדם אוהבים לפתוח את הלב, והם רגילים לעשות זאת באופן שמשאיר אותו סגור. משום שאינכם מוכנים להישיר מבט אל מה שהוא הגאווה הזו. אנו עושים זאת הערב פעם שניה, ונעשה זאת שוב בתקופה הקרובה, משום שזה נושא חם מאוד, פופולארי. המניות שלו בעלייה: קוראים לזה פחד המוות, והוא הופך מבלי שתשימו לב, ואולי כן, החבר שלכם ביום-יום שלכם. לעיתים זה קורה, כפי שאתם יודעים, משום שהמציאות מביאה אובדן פיזי לכדי ממשות, ולעיתים זה קורה משום שהרגשות שלכם הם כה עוצמתיים, והשינויים, גם אם הם נראים טובים, הם כה מהירים, עד שאתם מבוהלים לחלוטין.
הפחד הוא מהעדר פחד. לכן שאלנו האם תסכימו לעצור ולהתפרק מכלי הנשק, משום שמזה אתם מפחדים, מהעדר פחד. זה בהחלט אפשרי, למרות שהמציאות כרגע אומרת בדיוק הפוך. אך הפתח שנפתח בעולם הזה שבו אתם חיים, לוקח אתכם אם תרצו לעולם נטול פחדים, להוויה נטולת פחד. לזהות אחרת.
המסע איננו חדש בעבור רבים מכם, אתם עושים זאת בעקשנות ונחישות מזה שנים רבות. בעבור חלק מכם, זו עשויה להיות הפעם הראשונה שאתם חושבים על אפשרות כזאת. כך או כך, העולם שלכם מתכונן לדלת כזו שתפתח כבר שנים רבות. אנו שמחים לבשר לכם, שהשוער שלנו מצא את המפתח. כלומר, אם תרצו, אפשר לפתוח את הדלת. השאלה היא האם אתם בוחרים בכך? בחירה שאין לה מילים, ובכל זאת יש לה שתי תשובות פשוטות בשפה שלכם. בחירה שנבחרת במקומות שאינכם מודעים, ובכל זאת, יש לשאול את השאלה הזו, כי היא אינה דבר של מה בכך.
לבצע קפיצה של אמונה בעולם שנותן סיבות רבות שלא להאמין. בתוך מציאות שהיא מורכבת וקשה, אתם מתבקשים לעשות מעשה של אמיצים, ולוותר על מסיכה. אז, החג הזה שאתם נמצאים בו, יוכל להיות היום יום.
מכירה פומבית
אז מה אתם אומרים? מי בעד? נא להגיד כן. ומי נגד? לפני כן, מי מהסס? אנו רוצים לשמוע זאת. אנו נעשה אחר כך מכירה פומבית לרעיון הזה. מי נגד, אה, מי מהסס?
אתה מהסס, אנחנו מבינים (הם פונים למישהו בחדר).
– מי אני? אני בעד.
אתה בעד, כמה נחמד. חסרים לאנשים פה גברים שהם בעד.
אז יש מי שאומר שלא?
– צריך אומץ להגיד לא.
בהחלט. צריך הרבה יותר אומץ להגיד לא מאשר להגיד כן, כי מי שיגיד שלא יגיע לשם הרבה יותר מהר…
– על מה אנחנו אומרים לסמוך? אני לא מבינה.
על מה שאת מלמדת, על מה שאת מרגישה. עכשיו, הנה הבעיה.
ישראל מנצחת (מגיבים לקריאות על גול שהבקיעה נבחרת ישראל במשחק כדורגל שנערך באותו הערב)… השאלה במה. הרגש כל הזמן משתנה. זו הבעיה, איך אפשר לסמוך עליו. יש הרבה כעס על רגשות, הרבה מאוד כעס. מה עושים לכם הרגשות שלכם? הם מקלפים את המסכה. ובגלל זה אינכם אוהבים אותם. הם משנים אתכם, משום כך אינכם רוצים בהם, ומשום כך הם כה חשופים.
כשפחד המוות צועק, הוא אומר שיכולה להיות טעות, ומאחר ויכולה להיות טעות, צריך להיזהר, כך שאי אפשר לסמוך. בהחלט, בעולם כה שופע צריך לבדוק בדיקות עמוקות של דברים. האמון בסופו של דבר וקבלת החלטות בהתנהלות יום יומית, צריך להיות בתחושה הפנימית הזו של הלב, שפעמים רבות אינכם יכולים לדבר עליה במילים, אותה תחושה אשר מנווטת אתכם להיכן שאתם צריכים להיות.
אתם אמורים לסמוך על דבר שהוא לא הגיוני, שלא ניתן לתפוס אותו, ופעמים רבות הוא עשוי לקחת אתכם בדיוק למקום ההפוך מהמקום שאתם רוצים להגיע אליו…
כלומר, השאלה שאנו שואלים הערב, היא מי מוכן לעלות על רכבת הרים? וזו רכבת רב ממדית, היא נוסעת גם בחוץ וגם בפנים.
– מה שקורה עכשיו זה לא מספיק?
זה קורה, אבל לא כולם הסכימו לעלות. מי שלא עלה לרכבת, היא עדיין מחכה בשבילו. מי שכבר עלה, הרכבת נוסעת. והזמנים הללו הם כה רגישים, עד שהשאלה צריכה להישאל שוב ושוב, הבחירה צריכה להיעשות מחדש, משום שיש לכם הזדמנות פז, הזדמנות יוצאת דופן, נדירה, להשתנות. לגלות באמת מה קורה, באמת מי אתם. לצאת לחופש שאינכם מכירים, לעשות זאת בתוך עצמכם, לעשות זאת בשניים. לעשות זאת. להיות מה שבאמת.
אתם יכולים, כפי שאנו נוהגים לומר בזמן זה, לזכות באפשרות לראות את מאחורי הקלעים, ולא להישאר בתוך המסכה, להיות המסכה ולחשוב שהיא כל האמת.
בחירה מחדש
יש לא מעט ייאוש בזמן הזה. על הייאוש אנו נאמר, למרות הרושם שבו אנו אומרים את הדברים, הממשות של הבחירה היא יציבה. הדבר כבר קיים. פרידות לעיתים צריכות לקרות בזמן הזה, כפי שאמרנו, מוות פעמים רבות מדבר, משום שבמפגש הזה, בעמידה הזו של אור מול חושך, והבהלה הזו אשר תופסת, רבים הולכים בזמן הזה. רבים פורשים כדי להתחיל מההתחלה.
אלה האומרים שלא.. ישנם כאלה ביניהם בזמן האחרון, שעזבו, עזבו כדי לבוא מחדש מהר מאוד. אלה שיגיעו לפה מחדש… הם יגיעו לשם הרבה יותר מהר. אל תתפלאו אם מבוגרים שונים הולכים, אם צעירים שונים הלכו או הולכים. כולם מסתדרים במקום, משום שדבר מה צריך לקרות.
אנו מעודדים את כולם להישאר היטב בגוף שלהם, ונשמח להושיט יד, אם אפשר להגדיר זאת כך, ולהזכיר, לעזור להיזכר, שמה שאתם מקלפים מכם הוא איננו האמת. פחדי המוות שעולים כעת, חוויות של פרידה, אימה שמתחוללת… תנו לכל זה לצוף בזמן הזה. למי שאינו רגיל לעשות זאת, ומרגיש שתקופה זו היא קשה מאוד, לכו לעזרה. אם הצלחתם להחזיק מעמד בלי זה עד היום, לא כדאי לנסות להמשיך. במקרה זה העבר לא יעיד על העתיד. קבלו תמיכה בשביל לפוגג רגשות קשים.
הבהלה עשויה פעמים רבות להניע לכדי עשייה, דווקא בזמן שבו אתם מתבקשים שלא לעשות דבר, אלא לתת לבהלה ולאימה על כל שלוחותיה אפשרות ביטוי, אפשרות חשיפה. לתת לכל המטען הזה לצאת מכם, לפנות מקום לדבר מה חדש, לאפשרות חדשה לראות באמת את מי שאתם ואת מה שאתם יכולים להיות. את מה שיכול לקרות, ולתת מקום למה שיכול לקרות להתממש.
האור מעולם לא דיבר באופן ישיר כפי שהוא מדבר היום. הוא עושה זאת בכל רגע, ללא הרף. זו הזדמנות נדירה.
נדמה לנו, שעכשיו אנו נזמין את כולם לשקול שוב את הבחירה שלהם, ונפגש מאוחר יותר לשאלות.
שמחנו,
אם כך, שלום.
טוהר.
