אתמול שוב חזרתי לשאלה "לִרְצות או לְרָצות?". זה קרה בזמן טיפול שבו דיברנו על הילד הפנימי, זה שמרגיש לא אהוב ורוצה לרצות אחרים ברגע שהם אוהבים אותו. טוהר דיברו בתקשור בשבוע שעבר על הרעב של הילד הפנימי ועל הדברים שאנו מתמכרים אליהם כשאנו מנסים להשתיק אותו. אהבה של אחרים היא ללא ספק ההתמכרות העמוקה ביותר והנפוצה ביותר; אני לא חושב שפגשתי במהלך חיי מישהו שלא מכור לכך. ההבדל מתבטא בכמה עמוק הצורך ועד כמה רחוק אנו מוכנים ללכת במערכות היחסים שלנו, כדי להשביע אותו.
אנו חיים בעולם של אנשים, בתוך משחק מורכב של אין ספור מערכות יחסים, ואנו מביאים אל תוכן את הצורך שלנו ואת הרצון שלנו באהבה. כך אני מסתכל על זה: יש בכולנו רצון לקבל ולתת אהבה, וזה דוחף אותנו ליצור חברויות ומערכות יחסים רומנטיות. ויש בתוכנו את הצורך לקבל אהבה, שגורם לנו לעשות בשביל אחרים דברים שאינם בהכרח טובים לנו.
לא חסרות דוגמאות לאופן בו הצורך הזה משפיע עלינו. לוותר על ארוחת צהריים פעם אחר פעם כי "יש הרבה עבודה ואני רוצה לקבל קידום מהבוס"; לא להגיד דברים שמפריעים למישהו קרוב אלי כי "אני מפחד שהוא יכעס עלי"; לוותר לילדים על דברים לא נכונים שהם עושים כי "אני רוצה להיות הורה יותר טוב מההורים שלי". בטווח הארוך, כל זה הוא בסיס לוויתור עצמי עמוק כל כך שאפשר לשכוח בו מי אנחנו ומה אנחנו אוהבים ומרגישים ורוצים. הוויתור מצמצם את היכולת שלנו להיות באינטימיות וליהנות ממנה כשהיא קיימת; יכול להביא אותנו למינוס בבנק בגלל אבדן הקשר עם המציאות ועם מה שאנו צריכים ומה טוב לנו; ובהמשך גם ליצירה של בעיות ומחלות שונות בגוף.
במערכות יחסים יש נתינה וקבלה של אנרגיה, של תשומת לב, של יחס, של קרבה, לעתים של אהבה לכל דבר. אנחנו אמורים לתת ולקבל בצורות שונות; אם היינו אמורים לחיות לבד ולהסתדר לבד בעולם, היינו נולדים כל אחד על אי בודד, נוצרים יש מאין, גדלים לבד ומתים לבד. אבל זו אינה המציאות. אנו אמורים לקבל אהבה ולתת אהבה, אבל ישנו הגבול הזה שאותו אנו עוברים מעת לעת, שבו אנחנו כבר לא אוהבים ונאהבים, אלא מֵרָצִים (ונשארים לא מרוצים).
את הגבול הזה אנחנו עוברים כשאנחנו מחפשים לקבל מבחוץ משהו שאי אפשר לקבל. את החור בלב אף מילה טובה של הבוס לא יכולה למלא, החיוך של הילדים שלנו לא יכול לסגור, וגם התחושה שאנו רצויים על ידי הקרובים אלינו לא תגרום לו להיעלם. הילד בתוכנו שרעב לאהבה, והוא רעב לאהבה מאיתנו.
אהבה אומרת חופש להיות, אהבה אומרת כבוד והקשבה. ממני אל עצמי.
הדרך שבה אני עוזר לעצמי כאשר אני פוגש בעצמי את הדפוס הזה, היא לחזור לשאלה – האם עכשיו אני רוצה או מְרַצֶּה? האם זה טוב לי לעשות את זה, או שאני עושה את זה כדי אני מפחד לאבד אחרים, כי אני רוצה שהם יאהבו אותי?
רוצה או מְרַצֶּה? זו השאלה. אם תשאל ואותה בכנות את עצמכם, תתחילו לקבל מעצמכם תשובות לגבי מה מניע אתכם. כאן יכול להעמיק תהליך ההכרות עם הדפוס הזה ועם הרגשות, האמונות והזיכרונות המרכיבים אותו, ומתוך זה, יכול להיווצר שינוי.
