אני אומר את המילים “מנגנון הגנה” הרבה במהלך החיים שלי. זה חלק מהותי מהעבודה שאני עושה עם עצמי ובעזרה שאני נותן לאנשים במסע ההתפתחות שלהם, להכיר לעומק את מנגנוני ההגנה.
ביקורת, שתיקה, השתקה, ריצוי, התעלמות, תלות, ריחוק, זלזול, התנשאות, שלל התנהגויות שלרוב אנחנו לא ממש אוהבים, בעצמנו ו/או באחרים.
אבל בזמן האחרון אני חוזר למילה “הגנה” בצירוף המילים הזה. אני אומר הרבה, באופן כמעט אוטומטי, “מנגנון הגנה”, אבל בזמן האחרון אני מרגיש שהמודעות שלי מתעוררת מחדש. זו הגנה, אני נזכר. המטרה של כל זה היא להגן.
נכון, ביקורת, זלזול והתנשאות פוגעים, מעוררים כעס; נכון, שתיקה, ריצוי ותלות מעוררים רתיעה, מביאים אותי לוויתור עצמי; נכון, ריחוק, התנשאות וביקורת יכולים להשאיר אותי לבד. נכון, אנחנו משלמים מחיר על ההתנהגויות הללו, אך בבסיס אנחנו בכלל מנסים להגן על עצמנו.
מאחר שמנגנון עובד באוטומטיות, הוא יפעל גם במצבים בהם לא כדאי שהוא יפעל, בהם אין צורך ממשי בגנה (ורוב הזמן איך בכך כל צורך). לכן אנו משלמים על כך מחיר. לכן זה טוב שאנחנו מתעוררים.
זה בסדר וחשוב וטוב שאנחנו רוצים להשתנות. זו זכותנו האלוהית להתעורר יום אחד, לחוות את המחיר שאנו משלמים על המנגנונים הללו, ולהחליט שאנחנו רוצים ליצור שינוי. האלוהות כולה שמחה כשזה קורה, כשאנחנו מתעוררים.
אבל כאן מגיע האתגר: לזכור שתפקידו של כל מנגנון הגנה הוא להגן מפני פגיעה. כלומר, לא לשפוט את השיפוט, לזלזל בזלזול, להתנשא מעל ההתנשאות שיש בי. לזכור שכל מנגנון נובע מכאב ומפחד, ממקום פגוע הזקוק לאהבה, לריפוי ולעדינות, המפחד להיפגע מחדש. זה בסדר לכעוס כשאני רואה את החלקים הללו בי, אך חשוב לעבור דרכו, ולחזור לתת לעצמי יד.
זו הגנה. כלומר, הכל בסדר.
