"הגיע הזמן שנקשיב לעצמנו"

את הנטורופתית אילנה רוגל, מחברת הספרים "על רוח וחומר", "על סדר אקראי מופתי", "על אותות ואותיות" ו"על המוח ביקום וקיום", פגשתי לראשונה לפני שבע שנים. היא דיברה איתי על האפשרות להפסיק לאכול גלוטן, והסבירה מדוע הרכיב המסויים הזה אינו טוב לי. לא, זה לא בגלל שיש לי צליאק; אפילו אי סבילות לגלוטן אני לא בטוח שיש לי. ההסברים שלה נגעו באופי שלי ובמהות אותה באתי לבטא בעולם הזה, וכיצד הגלוטן פוגע בי ומעכב אותי.

היא רואה את האוכל שאנו מכניסים לפה שלנו בצורה שונה לחלוטין. היא מזהה בכל מזון תדר מסויים המביא איתו איכות מסויימת, אותו צריך להתאים לאנשים הנכונים, שכן לכל אחד מאתנו יש תדר ואיכות ייחודיים. לכן היא היתה הנטורופתית/תזונאית היחידה בכל חיי שהמליצה לי להפסיק לאכול קטניות, ובניגוד לדעה הרווחת כיום, היא עודדה אותי להגביר את צריכת החלבן מהחי. במילים אחרות, הראייה שלה את הדברים היא אחרת – והיא המדוייקת ביותר שאליה נחשפתי בכל חיי. בתקופות בהן אני מצליח לאכול בהתאם לנקודת המבט הזו, ההרגשה הפיזית והרגשית שלי משתפרת לאין ערוך (והקילוגרמים נושרים). לכן, זה היה רק טבעי עבורי לבקש ממנה שתסביר כיצד היא רואה את המהות של גלוטן.

"הגלוטן הוא לא טוב או רע", היא מבהירה בפתח הדברים. "השאלה היא למי הגלוטן יעזור ולמי הוא לא יעזור, או ממש יפריע. הגלוטן הוא תוכן יוצר הדבקה, ועכשיו צריכים לפתוח את הראש ולראות למי הוא יתאים.

"לצעירים עד גיל 21, למעט אלו שיש להם צליאק, הגלוטן מתאים. מדוע? בגלל שהם מאוד מפוזרים במבנה המחשבתי שלהם, והגלוטן משמש כגורם מאחד. עם זאת, לאנשים שקשה לצאת לראיה חדשה של דברים, להתבונן במציאות בצורה אחרת, קמח שמכיל גלוטן לא יאפשר להם התפתחות. לכן, ככל שאדם מתבגר והוא רוצה להתחדש, הגלוטן פחות ופחות נכון. אם הוא ימשיך לאכול גלוטן, הוא בעצם ימשיך לחיות את ההיסטוריה, יחיה על בסיס התניות ופרשנות של מה שהיה בעבר טוב או רע, נכון או לא נכון. בגילאים מאוחרים יש לתזונה מבוססת גלוטן השפעה על כל המחלות בגוף ובמוח. תזונה כזו, שלא מאפשרת ראייה חדשה, יוצרת דלקתיות בגוף המגבירה מחלות.

"אנו חיים כיום בעידן הנקרא עידן הדלי, שמדבר על ייחוד וממנו להגיע לאיחוד. בעידן הקודם, עידן הדגים, קודם כל היה חשוב להיות באיחוד, ואם אתה מבטא ייחוד זה לא בסדר. צריך להיות ילד טוב להוריך, תלמיד טוב למוריך; להתאים לסביבה. לכן הרבה אנשים הלכו נגד עצמם ועבדו בעבודה שהם לא רצו, התחתנו עם אנשים שהם לא רצו. עידן הדלי מאפשר לנו יותר בקלות להוציא מהארון את הייחודיות שלנו בכל התחומים".

הצליאק, אם כך, בא לדחוף אותנו דרך השינוי התזונתי הנדרש, ללכת בדרכנו הייחודית בחיים. יכולה להיות תקופה זמנית בחיים בה גלוטן יכול לא להתאים, ולהפך?

"כן. אדם שמרגיש תקופה של קוטביות פנימית, שיירד זמנית מלחם ומוצרים עם גלוטן. אדם שחווה דרמה, שיפסיק לצרוך שמרים. אבל זה נדיר מאוד. כשאדם בגיל מסויים, בדרך כלל 30-40, מפתח צליאק או אי סבילות לגלוטן, זה יישאר לכל החיים. לחזור לאכול אוכל עם גלוטן זה לא אפשרי, כי זה לחזור לחיות היסטוריה, התניות וכד'. הנשמה מספיקה את ייצור האנזים בגוף שמפרקים את הגלוטן, כי היא מעוניינת בהתפתחות.

"אגב, זה יכול להתחיל כבר בגילאי 20, כשנוצרות תופעות של אי נוחות בבטן, נפיחויות, גזים, כאבים, עד שבשלב מאוחר יותר, אם האדם לא משנה את דרכיו, התופעות יחריפו".

אני זוכר שאמרת לא לאכול לחם ללא גלוטן. למה?

"גם בקמחים ללא גלוטן יש עיסה שיוצרת מהות של הדבקה, ולכן גם אם אין גלוטן, זה משפיע באופן דומה. את החומר האדם אמנם יעכל טוב יותר, אבל זה יעכב את הרוח שלו. אנשים אמורים לעבור לשימוש בקמח אורז, בקמח שקדים, שהמבנה שלהם שונה.

"אם יש ילד עם צליאק, ומפריע לו שכולם אוכלים כריך בהפסקה והוא לא, והוא מרגיש בודד בגלל זה, אז אני בעד לתת לו לחם ללא גלוטן. למבוגר זה לא נכון, כי הוא אמור להבין למה זה קורה".

יש היום להרבה אנשים קושי עם גלוטן גם אם הם לא חולים בצליאק.

"יש צליאק רגשי, שלא מאובחן ברקמות הגוף אבל הוא מאובחן אנרגטית. אדם כזה, אם הוא יאכל לחם, יהיה עייף מאוד, הבטן שלו תגיב באי נוחות ויהיו לו כל מיני תופעות כמו גזים. זה יקרה למרות שבבדיקות לא יראו סימנים לכך. זה קורה כך משום שעלינו ללמוד להביל את הגוף מתוך המודעות שלנו, ולא להיפך.

"יותר נשמות מסרבות ללכת עם העדר, עם הגורו והאלוהות החיצונית, ויש צורך להתחבר לאני, להנהגה העצמית. לכן יש צורך להקשיב לאופן בו אני מרגיש ולתת להרגשה הזו מקום, ולא רק להבט השכלי שאומר 'האם יש לי צליאק או לא'. בעידן הזה אנחנו צריכים להוביל את עצמנו ואת חיינו מתוך תודעה ומודעות לרגשות שלנו, ובגלל זה יש יותר ויותר סימפטומים שהרפואה לא יודעת להגדיר. זה קורה כדי ליצור בלבול וממנו להוליד התייחסות להבט הרגשי-נשמתי. אם אני יודע שאחרי לחם לא נוח לי ואני נפוח, למה אני ממשיך לאכול לחם ובעצם ללכת נגדי? אנשים כל הזמן מחכים שמישהו מבחוץ יגיד להם, שהבדיקה תגיד להם, אבל הגיע הזמן שנקשיב לעצמנו".

לאתר של אילנה רוגל

כתבה זו פורסמה במסגרת מוסף "ללא גלוטן" של מגזין דה מארקר, יוני 2016. לקריאת המוסף המלא לחצו כאן.