השתקפות השבוע: אף אחד לא רואה הכל

אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי התרחש בשנת 2000. הייתי אז בן 24, עורך טרי יחסית של מגזין בחברת אנשים ומחשבים, ולראשונה בחיי נסעתי לכנס של חברה בינלאומית באירופה, אותו היה עליי לסקר לאחד המגזינים שהחברה הוציאה לאור. יחד עם עיתונאי נוסף ומנהלת השיווק של השלוחה הישראלית של החברה, טסתי לשלושה ימים במונקו. אלו כללו, בצד השתתפות בכנס על חידושים טכנולוגיים, גם מסעדות פאר עם יינות משובחים, קוקטיילים בברים יוקרתיים וטיולים רגליים בנסיכות העשירה. כל מה שאפשר היה לעשות כדי לפנק שני עיתונאים.

אלו גם היו שלושה ימים של שתיקה. מצאתי את עצמי מבלה המון זמן עם שני אנשים זרים לחלוטין, שלשניהם היתה הכרות מוקדמת, וכישוריי החברתיים באו לידי ביטוי במלואם. אלו היו ביחס הפוך לאיכות האוכל שאכלנו, ובמונקו יש מסעדות פשוט מעולות. במילים אחרות, מעולם לא הרגשתי כל כך גלגל חמישי כמו באותה הנסיעה. היה לי קשה במיוחד.

בשלושת הימים האלה למדתי עד כמה עמוק חוסר הביטחון שלי, הרבה יותר מכפי שאי פעם סיפרתי לעצמי. הבנתי שאני צריך להקדיש את כל כולי לריפוי חוסר הביטחון הזה, כדי שיהיה לי קל ונוח יותר עם אנשים, וזה מה שעשיתי בחודשים לאחר מכן.

הטיפול בחוסר הביטחון שלי לא החל אמנם באותה תקופה, והוא גם לא הסתיים. אבל בקיץ של שנת 2000 פגשתי בעוצמה רבה מאי פעם את הפחדים, הספקות, הביטול העצמי, את השתיקה ואת חוסר המסוגלות שלי לנהל סמול טוק בסיסי.

מאז, אגב, גדל הביטחון העצמי שלי לאין שיעור. אני אמנם עדיין מתקשה לפעמים עם סמול טוק, וגם ביג טוק יכול להיות מאתגר עבורי ברגעים מסוימים. אבל ההבדל בין מי שהייתי אז לבין מי שאני היום הוא משמעותי במיוחד.

אני מספר לכם את כל הסיפור הזה כדי שתבינו שבנייה של ביטחון עצמי היא משמעותית מאוד עבורי. לתפישתי, זה בעצם מה שעושים בכל מסע התפתחות ראוי לשמו – משקמים את הריסות הביטחון העצמי שלנו, בונים אותו מחדש. זה מה שאני עושה כבר מעל ל-25 שנה, ועוזר לאנשים לעשות בטיפולים ובסדנאות.

יש לנו בעיה, יוסטון

השבוע נכחתי, פעם נוספת, גם כמה מסוכן יכול להיות הביטחון העצמי. התחושה הנעימה הזו, שטוב לי בתוך עצמי, שאני סומך על עצמי, שיש לי קבלות והוכחות שאני פועל נכון בחיים שלי, גם בחוויה האישית וגם במציאות היום-יומית, בתחומים של עשייה, הגשמה עצמית, רווחה כלכלית וכד'.

בתוך התחושה הזו קל יותר לטשטש את העובדה שיש לי מה ללמוד, שיש לי מה לרפא, שאני לא יודע הכל.

מה גרם לי להבין זאת?

שמעתי השבוע על שתי מורות דרך, כל אחת בתחום שונה לחלוטין. את האחת שמעתי במו אוזניי, את השניה שמעתי דרך מכר משותף. שמעתי את הביטחון העצמי המוחלט, שאומר "אני יודעת, אני רואה". ביטחון עצמי שאין בו טיפה של ספק עצמי או צניעות או אולי פחד מפני הלא ידוע.

צניעות (או ספק או פחד) זו תכונה מתבקשת בעיניי, לאור העובדה שאנו חיים בגוף ולכן לעולם לא נוכל לראות את מלוא התמונה. כמו בכביש כך גם בחיים, יש לנו שטח "מת" בשדה הראייה, שמחייב אותנו לא רק למשנה זהירות בעודנו נעים במשעולי החיים, אלא גם להעזר באחרים, אשר יכולים לעזור לנו לראות את מה שאנו לא רואים.

אותן השתיים, עליי לציין, אינן מאמינות שהן צריכות עזרה מאחרים, שהן רואות את עצמן כל כך טוב, שהן בטוחות שהכל בסדר וגם יהיה בסדר. כל זה יכול היה להיות בסדר, אילולי שמעתי מה הן אומרות על עצמן ומציעות לאחרים, שהוא תערובת של יהירות, טיפשות וחוסר מודעות, שיכולה לגרום לנזק של ממש, נפשי ופיזי.

לדבר עם טוהר מחדש

מה ההשתקפות שלי, שאלתי את עצמי. על פניו אני מאוד שונה מהן: יש לי מורה רוחנית שאני לומד אצלה כבר 26 שנה, אחת לשבוע; יש לי מטפלות שאני הולך אליהן לטיפולים, סך הכל שני טיפולים בשבוע. יש לי בן זוג וחברות שעוזרות לי בדרך. אני אמנם מכיר את היהירות שיש בי, אבל אני גם יודע שאני לא יודע ברמה כזו, שאני אשאר תלמיד ומטופל כל חיי.

אז אם השוני הוא כל כך מובחן, ואם כל המציאות שלי היא השתקפות שלי (והיא תמיד ההשתקפות שלי, על כל חלקיה), אז מה ההשתקפות?

תשובה לשאלה הזו קיבלתי בשיעור אצל ורדה השבוע (וזו דוגמה מובהקת לסיבה שבגללה אני חושב שאנחנו תמיד צריכים עזרה). סיפרתי מה אני עובר בימים אלה, וורדה שאלה אותי אם דיברתי עם טוהר על זה. לא, אמרתי לה. לא חשבתי על זה. היא גלגלה עיניים, מתפלאת בפעם המי-יודע-כמה איך אני לא נעזר בהם בעודי עוזר איתם כל כך הרבה לאחרים.

למחרת הבנתי שזו ההשתקפות: ביחסים שלי עם טוהר אני מתנהג כמו אותן שתיים שציינתי קודם לכן: אני בטוח שאני יכול לבד, כלומר עם עזרה אנושית ועם החוכמה וההבנה שיש לי; ואם אני פונה אליהם לעזרה, זה רק במצבים מיוחדים, מעטים יותר. מסתפק בחוכמה האנושית שלי ושל סביבתי, אני נותן פחות מקום לחוכמה האלוהית של טוהר מכפי שאני יכול.

עם ההבנה באה החלטה, לדבר עם טוהר בכל יום על עצמי, לזמן מה (ואני עושה את זה). בשיחה הראשונה שאלתי אותם על כל מה שאני עובר, כולל על היחסים איתם. "חזור לטפל בכאב האומר 'אני לא ראוי'", הם אמרו לי. "הכאב הזה נמצא בבסיס של כל הבעיות איתן אתה מתמודד". הבנתי את זה גם בקשר ליחסים איתם: צריך לתפוס את עצמי כראוי לאהבה ולעזרה שלהם, כדי לבקש ולקבל אותה. כאשר אני מרגיש לא ראוי, אני מתרחק מהם עם תירוצים שונים ומשונים, כמו "אין לי שאלות" או "אני כבר מבין מה הבעיה".

בזכות אותן השתיים עליהן שמעתי השבוע, שבטוחות שהן יודעות ולא צריכות עזרה, חזרתי להיות תלמיד של טוהר. זה מזכיר לי כמה זה טוב, לקבל עזרה: לא תמיד קל לי לשמוע מה הם אומרים או להתמודד עם מה שהם מצביעים עליו, אבל האהבה שאני מקבל, המחזקת את הידיעה שאני לא לבד, עוזרת לי ומקלה עליי כל כך.