– טוהר, איזה שיעור באות ללמד מחלות הדמנציה למיניהן את החולה עצמו ואת בני משפחתו וחבריו? והאם יש קשר לחוסר האונים?
טוהר: "כן, הקשר קיים. הגוף ככלל וחוסר ההבנה שלכם של מה שמתחולל בתוכו, מלמדים אתכם פעמים רבות חוסר אונים. אומנם יש לכם כלים ואמצעים כדי ליצור קשר להבין מה קורה בגוף ולטפל בדברים, אבל היכולת הזו מוגבלת. חוסר האונים הוא אכן חלק ממה שבני אדם מתמודדים איתו, גם בהקשר של תופעה זו.
"אנו יכולים לומר שתופעה זו, על כל היבטיה, מתרחשת כאשר אדם אינו רוצה לזכור את עצמו; כאשר אדם אינו רוצה לזכור את האחריות שלו, את הקשר בינו לבין חייו. אינו רוצה לזכור את מה שהוא עשה, את מה שהוא חווה, את מה שנעשה לו. ככל שהאדם מתעקש לשכוח את עצמו, כך הוא מגדיל את הסיכוי ליצור שכחה באופן הזה – שכחה שיכולה להיות יותר רחבה או פחות, אבל היא תמיד שכחה.
"אנו יכולים לומר שזהו מצב התודעה אשר יוצר תופעה זו, ומי שסובב את האדם החולה יכול ללמוד מזה. הלמידה עשויה להשתנות מאדם לאדם וממקרה למקרה, אבל ככלל, כדאי לבחון מה אתם מבקשים לשכוח, מה אתם אינכם רוצים לזכור. מה אתם מבקשים להעלים עד כדי מחיקה מוחלטת? את זה כדאי ללמוד.
– ידוע לי על אנשים מפורסמים שחלו במחלה הזו בשנים האחרונות, שלפני שחלו הם היו בעלי מחויבות מאוד גבוהה לגוף שלהם, שמרו על אורח חיים בריא, היו אנשים מצליחים. אחד מהם גם היה ממש איש משפחה אהוב, עם חברים, שמאוד הצליח בחייו, ובכל זאת זה קרה להם.
"אתה אינך רואה את המציאות. הצלחה אינה אינדיקציה לכך שאדם רוצה לזכור את עצמו, ושמירה על אורח חיים בריא אינה אינדיקציה לכך שאדם רוצה לזכור את עצמו. השכחה יכולה להתקיים אצל אנשים שונים, והיא יכולה להופיע גם במקומות שאתה יכול לראות אותם כמפתיעים. אנשים אינם רק רוצים לשכוח את עצמם כאשר אין הצלחה בחיים שלהם. אנשים רוצים לשכוח דברים שונים, וככל שהם מתעקשים לשכוח – כך הגוף יכול להגיב בהתאם".
