הארה. בכל פעם שאני נתקל בה, במילה הזו, אני מרגיש תחושה לא נעימה ומוזרה. לכולנו יש הארות, רגעים של אאוריקה ותובנה. אבל הארה-הארה, כזו שאנשים אוהבים להשתפך עליה בפייסבוק בפוסטים ארוכים ומפורטים (וגם קצת מבולבלים, לרוב), זה משהו שמאוד קשה לי להבין ולקבל.
בפרט מאנשים שמצהירים שהם מוארים.
הבעיה הראשונה עם המילה "הארה" זה שהיא יוצאת מנקודת הנחה שקודם היה חושך. אנשים שחוו הארה מספרים על "לפני" ו"אחרי". הם מתארים איך השילו מעליהם את העבר, האני הישן, מפרידים בין מה שהיה "פעם" לבין מה שיש "עכשיו". זו שאיפה מאוד פנימית של כולנו, אני חושב. מי לא היה רוצה להיוולד מחדש, אם לא פיזית, אז לפחות רוחנית? לשפר את המקום שלנו בעולם, את איך שאנחנו חווים אותו, את איך שאנחנו מגיבים אליו.
הארה מאפשרת לנו בדיוק את זה. הדימוי של פעם הייתי ככה, היום אני לגמרי אחרת.
אבל אני לא מוצא שזה רוחני במיוחד או עמוק ביוחד, אם אנחנו הודפים את האני-שהיינו, כמו מבקשים להתרחק ממנו ולהשאיר אותו בעבר. תמונת הלפני/אחרי הזו, של איך הייתי פעם לעומת איך שאני היום, לא מאפשרת להכיל את החלקים ההם, האפלים, הכואבים, וכאילו משאירה אותם בהיסטוריה.
כל מה שהיינו בעבר הוא מה שאנחנו היום, כל החוויות וכל התחושות, כל הטעויות וכל התפישות השגויות, כולן היו ועודן חלק בלתי-נפרד מאיתנו. זה לא שקודם היינו חשוכים ועכשיו אנחנו מוארים. פשוט שינינו נקודת מבט, אולי הבנו עוד חלק על עצמנו, אולי הגדלנו את רוחק או רוחב הראייה שלנו לחיים. החשיבה הזו של "לפני" ו"אחרי" יוצרת נתק בלתי-נחוץ ומלאכותי בין העבר להווה ולעתיד.
הארה יוצרת חיץ בין הם ואנחנו
שימוש היתר במושג "הארה" מציג בפנינו סכנה נוספת, והיא החלוקה בין "מוארים" לבין "חשוכים" שמתרחשת בכל כך הרבה מקומות. לאורך כל ההיסטוריה האנושית (וכך גם בפייסבוק, בימינו), היו אנשים שטענו, הרגישו והיו בטוחים שהם מוארים. זה מיד יוצר מעמדות, הירארכיה, או לכל הפחות, מקים חומה של אחרוּת בין אנשים.
איך אדם אוהב, חומל, רגיש לאחר, יכול לדבר במושגים כל כך מפרידים, מרחיקים ונוטעי-זרות?
הארה היא עניין יחסי. שאלו את האנשים שנמצאים עכשיו בצד השני של כדור-הארץ והם יאמרו לכם שעכשיו מצב הפוך בדיוק לזה שלכם. זו דוגמה פיזיקלית פשוטה, אבל אותו דבר קורה עם הארה מכל סוג. זה מה שקורה כשמדברים במונחים של "אור" ושל "חושך" – הכל שאלה של נקודת מבט ואיפה אתם עומדים.
מאז שחר האנושות תרבויות יצאו להשמיד זו את זו, בטענה שאחת עליונה על האחרת. הנצרות השמידה תרבויות ואמונות שלמות, בטענה שהיא מביאה את האור ומגרשת את החושך. שנים אחר כך, התנהל תהליך אחר, פחות אלים אמנם אבל לא פחות דרמטי, של התרחקות עד כדי סיאוב מהדת וחילון הדרגתי של התרבות והחברה, בדיוק באותן מדינות ואותם שבילים שבהם צעדו הצליינים, כמה מאות שנים קודם. האור הוא גם עניין של זמן. תשאלו את האנשים בצד השני של כדור-הארץ.
ואיפה כל התהליך בסיפור
כשאנחנו לוחצים על מתג החשמל, האור בחדר נדלק. זו פעולת הארה, וזו גם ה'אאוריקה' המפורסמת: רגע מזוכך ומזוקק של נפילת אסימון, תובנה שמבשילה באחת, כמו תפוח שנופל מהעץ ברגע.
הארה, במובן הפסיכולוגי, הרגשי, הרוחני שלה, היא לא זבנג וגמרנו. היא תמיד תוצר של תהליך, של הבשלה, של קדימה-אחורה, של ריקוד החיפוש והגילוי, צעד קדימה, שניים אחורה. כשאנשים מספרים על רגע ההארה שלהם, הם שוכחים לפרט את כל הרגעים שקדמו לו, ובהם הם הרגישו מאוד בחושך. הם מפספסים, אולי, שההארה לא הייתה יכולה לקרות, בלי כל הצעדים הפחות טובים, היותר קשים, בדרך לשם.
הארה רגעית יכולה להיות מסנוורת
את התופעה הזו אתם בוודאי מכירים. אנשים הגיעו להארה בנוגע לעניין מסויים: רוחניות, טבעונות, עמדה פוליטית. הנושא בוער בליבם והם הופכים לדוברים להוטים של העמדה. הם מחלקים את העולם ל"לפני" ו"אחרי" (ראינו כמה זה מסוכן, עוד קודם) וכך גם את בני האדם: את מי שנמצא באור (זאת אומרת, מסכים איתם) לבין אלו שעומדים בצל (כל מי שלא).
מלבד החלוקה הזו של אנשים מוארים מול חשוכים, אנו עדים כאן לכוחה המסנוור של הארה רגעית. כאשר הגענו לתובנה שהיא לא תוצר של תהליכים ומחשבות, אנחנו יכולים להיות מוצפים מעוצמתה. אנחנו עשויים לחשוב שהנה מצאנו את כל הפתרונות לכל הבעיות, מיגרנו את הסבל בחיינו וסגרנו את הצוהר לכאב.
אנחנו עלולים למצוא עצמנו שוקעים עמוק מדי אל תוך מקסם ההארה. להתאהב בשיטה, בדרך, בגילוי שמצאנו – ולא בתוצרים שהוא מציע לנו ובערך האמיתי שהוא מביא לחיינו. להיות דוברים לפני שלמדנו את הנושא בעצמנו איזה זמן, להפוך למורי דרך לפני שטיילנו בכל השבילים, מספיק ימים, שבועות, חודשים ואפילו שנים.
הארה אינה חד-פעמית, היא דינאמית מתמשכת
כאשר אנשים מדברים במונחים של "לפני/אחרי" ומסמנים את נקודת המפנה כאירוע סינגולרי, "אאוריקה" כזו, הם מחמיצים את אחת התכונות היותר נפלאות של הארה: התהליכיות שבה. ההארה של ארכימדס באמבטיה היא רגע של גילוי ותובנה מדעית, שכלתנית. ההבנה הרגשית העמוקה שמגולמת בהארה רוחנית, היא משהו שיכול להגיע בזמן מקלחת, אבל להבשיל במשך זמן רב של מסעות וחיפושים.
וכך, אנשים שעוד לא הגיעו להארה ולא הגיעו לאאוריקה, עלולים להחמיץ אותה: הם יכולים לצבור הרבה תובנות והבנות, לאסוף חוכמה ולעשות שינויים קטנים במורד הדרך, ולא לחוות איזה "ווה-ווה-וום" כזה, יום בהיר אחד. השיעורים נאספים להם בצניעות רבה בחיינו, גם בלי הדרמה הגדולה.
למעשה, רובנו נגיע להמון הארות בחיים, והן לא יהיו חקוקות בסלע. אנחנו צריכים לאפשר להארות להתעצב ולהשתנות עם הזמן והתובנות, להבין איך הן מסייעות ומשמשות לנו ולעצב אותן לפי הצרכים המדוייקים לנו.
את זה אנחנו יכולים לעשות רק כאשר אנחנו מפסיקים לחפש "הארה" ולא מוקסמים מסיפורים קסומים על אור וחושך. המסע שלנו יכול להיות מורכב מאלפי רגעים של אפילה ואלפי רגעים של אור קטן, המפציע לפתע ונעלם. כשמחברים את הכל ביחד, תוך כדי הדרך ובעיקר בסופה, כל נקודות האור מתאספות לקרן אחת גדולה וחזקה. ואז, ורק אז, במעבר בין "כאן" ל"שם", אנו יכולים לומר בכנות שאנחנו חווים הארה.
טל איתן הוא יועץ אסטרטגי ומרצה למקצועות השיווק, המתמחה בגישה ההומאניסטית לייעוץ עסקי.
