בשיחה שהייתה לי השבוע נזכרתי בסיטואציה מהילדות/נערות מוקדמת: אבא שלי קיבל מתקן לעטים למשרד, שנראה לי יפה ומגניב, ורציתי אותו. אבל התביישתי לבקש אותו. אני זוכר את ההורים שלי בסלון ואותי עומד בחדר ליד, מתלבט אם להיכנס ולבקש או לא. הרבה זמן עמדתי שם, ועד כמה שאני זוכר, לא העזתי לבקש.
קשה לי להצביע על משהו מסוים בעבר הרחוק עוד יותר, שגרם לי להסתיר את הצורך הזה. אני מניח שזה לא היה אירוע מסוים אלא האופן בו גדלתי וחונכתי, לא רק בבית אלא בחברה סביבי. עד היום אני שומע את המסר הזה, מועבר שוב ושוב: להיות חזק, להסתדר לבד. זה האידאל אליו יש לשאוף. אם אני משיג משהו לבד, בכוחות עצמי, זה מעיד על היכולות שלי, אומר שאפשר לסמוך עלי, מראה לי שאני לא תלוי באף אחד.
כמובן שאם אני רוצה להשיג דברים לבד ולהצליח בכוחות עצמי, אני צריך להסתיר את הדבר המנוגד לו: את הצורך שלי. צורך בהקשבה, בעזרה, בתמיכה, באהבה, בחיבוק, במגע. הצורך, לפי אותה תפיסה בדיוק, שם אותי במקום חלש, שבו לא רק שאין לי סיכוי להוכיח את היכולות שלי ושאפשר לסמוך עלי, אחרים גם יכולים להשתמש בכוח שלהם נגדי ולפגוע בי.
לבד זה לא רק מצליח; לבד זה גם חזק ומוגן.
הצורך הוא הבסיס לקיום
האבסורד הוא שאנחנו אף פעם לא לבד ולא יכולים באמת להסתדר לבד.
חשבו על מספר האנשים שצריך ליצור את רשת האינטרנט, שדרכה אתם קוראים את המילים הללו. בלעדיהם, התקשורת הזו לא הייתה מתקיימת.
חשבו על מספר האנשים שבזכותם יש לנו מים וחשמל. בלעדיהם, היינו חיים בתנאים קשים מאוד.
חשבו על מספר האנשים שנדרשים כדי לגדל ולהכין את הירקות והפירות, את הלחם, הבשר והגבינות שאנו אוכלים, ולהביא אותם עד לחנות בה אנו קונים אותם. בלעדיהם, היינו מתים ברעב או שורדים בעזרת תזונה בסיסית ביותר.
זה נכון גם בקריירה ובעסקים. כדי לעבוד, אני צריך שמישהו ירצה להעסיק אותי, מישהו שיחשוב וירגיש שהוא צריך אותי. אם אני עצמאי, אני צריך שאנשים ירצו את מה שאני מציע, שהם יחשבו וירגישו שהם צריכים את זה, כדי שיהיו לי לקוחות ובזכותם גם כסף.
זה נכון גם במערכת יחסים. אם אני מסתדר לבד, אני יכול להעביר את חיי לבד, ללא זוגיות. אני מכיר את זה היטב: עד גיל 30, למעט תקופה קצרה של מספר חודשים, לא הייתי במערכות יחסים. למדתי להסתדר לבד ויש לא מעט יתרונות בחופש שמביאה איתה הרווקות. אבל כדי להיכנס למערכת יחסים ארוכת טווח, בה אני נמצא בעשור האחרון, אחד הדברים המשמעותיים שהייתי צריך לעשות הוא להסכים להודות בצורך שלי באהבה וללכת בעקבותיו.
בלי צורך אין אינטימיות. בלי צורך אין מערכת יחסים.
התמכרות במקום להביע צורך
מאחר שאת הצורך אי אפשר באמת להעלים, אם אנו לא מביעים אותו באופן טבעי, אנו פונה למקורות אחרים כדי לקבל מענה.
אני, למשל, למדתי בגיל צעיר להסיט את הצורך שלי אל עבר האוכל. שם אין סיכוי לחוות דחייה: כל עוד יש אוכל במקרר או בארון, הוא יהיה שם בשבילי, יעזור לי להתמודד עם רגשות קשים, ישמח בשמחתי ברגעים שמחים. החבר שלא עוזב, האהבה שלא נוטשת.
במקרה שלי זה אוכל. אצל אחרים, אלו סיגריות, קפה, סמים, תארים, כוח. כולנו מכורים למשהו, שנותן לנו תחליף לצורך שאנו לא מממשים.
הדרך שלי לשנות את הרגלי האכילה שלי בשנים האחרונות עוברת דרך מערכת היחסים שלי עם הצורך. אני לומד, אט אט, להביע מחדש צרכים שבעבר הסתרתי, במקום לאכול. זו אחת הסיבות העיקריות מדוע הצלחתי להפסיק לאכול גלוטן וסוכר בחצי השנה האחרונה.
להיות בעלי הבית
יש סיבה מדוע אני כותב את כל זה, וכשאני מתחיל להסביר זאת אני מיד מרגיש צורך להתנצל (שוב צורך, אבל מהסוג הפחות בריא). בהמשך לאותו חינוך לא-נכון שקיבלתי, האידאל הוא לתת מבלי לרצות תמורה, ואני במקרה זה רוצה משהו, אפילו צריך אותו.
הכוונה שלי היא לאירוע שאני מקיים ב-1.1.17: להיות בעלי הבית. האידאל עליו גדלתי אומר "תציע, בעדינות, על הדרך". אבל אם אני רוצה למלא את האולם ששכרתי בבית ציוני אמריקה, אני חייב להביע את הצורך שלי בצורה יותר ישירה וברורה. וזה מביך ולא נעים ולא יפה ומביש, זה מיד מה שעולה בתוכי.
וזו בדיוק הסיבה שאני כותב את זה: לא רק כדי לספר לכם על זה, באמונה שתבואו; אלא כדי לשנות עוד קצת דפוס התנהגות כל כך לא בריא.
יותר משאני רוצה לקיים את האירוע ב-1.1.17, אני רוצה לתת לעצמי יותר חופש להיות צריך; להרגיש אותו, להביע אותו ולהגשים אותו. להיות בעל הבית של הצורך שלי, אבל בעל בית מהסוג התומך, האוהד והמאפשר.
