אחת השאלות שעלו מהכתבה ששודרה במוצאי שבת האחרון על הפעילות של האוניברסיטה הקוסמית, האם מדובר בגורו שמוליך שולל את תלמידיו. יומיים לאחר מכן, סיפרה לי המורה שלי לאלכסנדר על שאלה דומה ששאלה עיתונאית, כאשר הנשאל היה הפעם מורה לשיטה מאוד פופולארית בעולם בשם אקסס בארס, שהגיע באחרונה לישראל.
ואני שואל, מה הבעיה שלנו עם גורו?
מדובר בהתנגשות של שתי תרבויות ושתי תפיסות עולם. מצד אחד תרבות המזרח, בה מקובל ונהוג ללמוד אצל מורה שנים ארוכות. בין אם מדובר באומן הרוצה להתמקצע בתחומו ובין אם באדם המבקש למצוא את אלוהים; בין אם בהודו, בסין או ביפן; מקובל ללכת למורה ולהיות לידו, ללמוד ממנו. מצד שני תרבות המערב, ובמיוחד ישראל אותה אני מכיר היטב, בה מקובל לעשות דברים לבד. זו השאיפה וכאשר אדם מצליח בכוחות עצמו, זו סיבה לגאווה. לכך כדאי להוסיף את תרבות האינסטנט שהתפתחה כאן, המתבטאת בחיפוש אחר פתרונות מהירים לבעיות ולאתגרים. זו אחת הסיבות לפופולריות של הקואוצ'ינג, המבטיח לקדם אדם במהירות מבלי להעמיק בבעיות שלו; לריבוי סדנאות המבטיחות שחרור מקשיים ומסבל לאחר מספר ימים; ולאנשים ההופכים להיות מטפלים אלטרנטיביים אחרי קורס של כמה חודשים.
אנחנו רוצים מהר, עכשיו ולבד – וכאשר מישהו רוצה לאט, מתישהו וביחד, זה נראה לנו מוזר. במיוחד כאשר הדבר מגיע להתפתחות רוחנית, שם נראה שאנו לא מבינים מדוע מישהו יבחר, מרצונו החופשי, להיות תלמיד של מישהו אחר. כדי לחזק את זה, נוצרו במהלך השנים כל מיני תיאוריות רוחניות שונות, שהמכנה המשותף שלהן הוא "המורה נמצא בתוכי", ובכך מחזקות את אותה התפיסה הרווחת, האומרת כמה חשוב להסתדר לבד.
זה אמנם נכון, שהמורה נמצא בתוכי, שכן כל העולם הוא השתקפות שלי. אבל אני לא יכול להיות המורה של עצמי. הראייה העצמית שלי מוגבלת, ולכן אני זקוק לנקודת מבט חיצונית של אדם שיראה אותי ויצביע על הנקודה בה אני עלול למעוד בגישה שלי, בהחלטות שלי ובמעשים שלי. "כל העולם הוא המורה שלי", זו התשובה של רבים, "אני לומד מכל מיני אנשים בדרך". זה נכון, אני יכול ללמוד מכל דבר שקורה בחיים שלי ומכל אחד שאני פוגש, שכן הכל בא ללמד אותי על עצמי. אך כיצד אני יודע איך לפרש את המציאות? האם הפרשנות שלי היא נכונה ומדוייקת, או כזו המרחיקה אותי מעצמי עוד יותר?
בנוסף, ישנה משמעות רבה למטפל/מורה המלווה אותי לזמן ארוך. כמו בכל מערכת יחסים, עם הזמן נוצר עומק המאפשר הכרות, חשיפה וריפוי של צדדים שלא באים לידי ביטוי בתהליכים הנמשכים חודשים ספורים בלבד. כאשר מדובר בטיפול/התפתחות רוחנית, שם העניין הוא ריפוי של צדדים פגועים ונסתרים בתוכי, יש לכך משמעות רבה במיוחד.
הגישה הזו, האומרת כמה חשוב להיות לבד, משפיעה על תחומי חיים רבים ולא רק על טיפול והתפתחות רוחנית. אנחנו כל כך מפחדים להיות פגיעים וחשופים, להיראות במקומות הקשים שלנו אותם אנו בעצמנו לא כל כך אוהבים, שאנו מעדיפים להתרחק ולשמור מרחק (אני כותב אנחנו, כי אני כזה ורוב האנשים שאני פוגש, אם לא כולם, מחזיקים במנגנון כזה בתוכם). הפחד הוא מפגיעה, מדחייה, מנידוי, מנטישה, והפתרון הוא מרחק והגנה. לכן כל כך קשה לנו להיות באינטימיות, כולל זו הנוצרת ביחסים של מורה ותלמיד.
מנגד, יש בהסכמה להיות תלמיד משהו משחרר. זה נותן חופש מהמאמץ להבין ולדעת, מהפחד מלעשות טעות. זה לא משחרר אותי מהאחריות שיש לי על עצמי – למעשה, להיות תלמיד אף מגדיל את אותה אחריות – אבל הידיעה שאני איני לבד, שיש מי שיכול לכוון אותי ולהדריך אותי, מרגיעה ומנחמת, מלמדת ומקדמת אותי לאן שאני רוצה להגיע – הכרות מעמיקה, בלתי מתפשרת, עם מי שאני באמת.
גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא תלמיד של המורה הרוחנית ורדה דרור כבר 21 שנים.
