השתקפות השבוע: האם גם אני אדם כל כך נורא?

השבוע ראיתי בטלוויזיה סרט תיעודי שעסק בהתמודדות של ממשל טראמפ עם מגיפת הקורונה – הטיוחים, השקרים, ההתעלמות מהמציאות, כל אלה הוצגו באופן חד ומטריד, יחד עם ההבנה הבלתי נמנעת כי עשרות אלפי אנשים מתו כתוצאה מהגישה הזו.

בסרט שולבו קטעים ממסיבות עיתונאים בהם טראמפ דיבר על הנושא, וזה היה ברור שהאיש משקר וממציא תוך כדי דיבור, שקרים שנחשפו על ידי מומחים שונים, שלפעמים דיברו באותן מסיבות עיתונאים.

הגישה היהירה שלו, שהתמצתה ב"אצלנו אין בעיה וזה עוד רגע ייעלם", הטרידה אותי במיוחד, והתחלתי לשאול את עצמי האם אני בעצם מתנהג כמוהו.

מדוע אני שואל את השאלה הזו? משום שאני לא מקפיד על כל הכללים שאני אמור להקפיד עליהם בתקופה זו. בין אם זה מגבלת המרחק מהבית או הריחוק החברתי, אני שובר כמה וכמה כללים. לאור מה שראיתי אצלו, נאמן לעיקרון האומר "מה שאני מזהה באחר, קיים בי", התחלתי לשאול את עצמי האם אני פועל מאותה גישה יהיהה שאני מזהה בטראמפ, האומרת "אין סיבה לסגור את הכל כי כאן זה לא יקרה".

אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו, אבל היא מלווה אותי בימים האחרונים. לא שיניתי עדיין משהו בהתנהגות שלי כתוצאה מכך, אבל אני ממשיך לשאול את השאלה, פתוח ללמוד מחדש מאיזה מקום אני פועל.

מה זה אומר עלי?

בשיחות שלי עם אנשים על השתקפויות, אשר חלקן התנהלו בפייסבוק ואחרות התנהלו בטיפולים שאני עושה, פגשתי שוב ושוב קושי של אנשים להתמודד עם מה שהם רואים באנשים אחרים.

הקושי נובע מכך שאנחנו שופטים אנשים על התנהגויות ותכונות אופי. מהמקום הזה, להבין שמה שאני לא אוהב באחר – תכונה או התנהגות שעושה אותו בעיניי אדם נוראי/לא רצוי/שלילי – קיים גם בי, מיד מביא למסקנה שגם אני אדם נוראי/לא רצוי/שלילי. לכן, לדעתי, קשה להרבה אנשים הרעיון של השתקפויות כמו גם היישום שלו.

אני מבין את הקושי הזה. אם משתמשים בחוק ההשתקפויות ללא חמלה, הרי שההתבוננות באמת יכולה להיות בלתי נסבלת. אם אני משאיר את ההתבוננות ברובד השיפוטי, זה יהיה בלתי אפשרי להכיל את זה, ואני אמצא דרך להסיט את זה ממני ("לא כל דבר הוא השתקפות", "זה שלך ולא שלי"). לכן, כאשר מתבוננים במראות שאנשים מהווים עבורנו, חשוב להביא קצת חמלה לתהליך.

מה הכוונה בחמלה בהקשר הזה?

כאשר אני מתבונן במראה מתוך חמלה, אני זוכר שהשיפוט והכעס שלי על אחרים ועל עצמי הוא אינו הדרך הנכונה לראות את הדברים. זה אולי האופן בו אני רואה את המציאות כרגע, אבל זו אינה כל האמת. זה לא באמת נכון, שיהירות – כמו זו של טראמפ, לדוגמה – היא תכונה שלילית. היא יכולה לפגוע, בהחלט, ולעצבן, ולכן קל להגדיר אותה כתכונה שלילית, אבל היא אינה באמת כזו, אם אני מכניס קצת חמלה לנקודת המבט שלי.

התנשאות, למשל, היא דרך להתמודד עם פחד וחוסר ביטחון. היא נובעת לא פעם מאמונה שאני צריך להיות חזק ויודע כדי להגן על עצמי מפני דחייה ואובדן, וגם אם כתוצאה מכך אני דוחה אחרים ואף מאבד אותם, ההתנשאות תמשיך להיות. כל זה קורה, כמובן, עד שאני הופך להיות מודע למנגנון ולמחיר שאני משלם עליו, ויוצר שינוי.

מנגנוני התגובה וההתנהגות שלנו נובעים מניסיון שלנו לעזור לעצמנו להרגיש טוב יותר, לחיות טוב יותר, ובאופן כללי להימנע מכאב. גם כאשר אני עושה משהו שפוגע בי, המטרה הראשונית היא לעזור לעצמי. כאשר אני רואה את הדברים באופן הזה, הלב שלי נפתח לעצמי (ולאנשים שמשקפים לי את אותה התנהגות), ואני גם יכול להגיע ביתר קלות לשורש הדפוס ולרפא אותו.

איך מכניסים חמלה לתהליך?

קודם כל מוציאים את הכעס והביקורת והשיפוט שיש לנו על אותה תכונה או התנהגות.

בשלב מסוים מתחילים לראות מחדש את הדברים. כדי לעשות זאת בהצלחה, כאן אפשר להעזר בשאלה שטוהר מציעים: מה טוב במה שאני תופש כלא טוב? השאלה הזו יכולה לעזור לראות את הדברים מנקודת מבט חומלת, וליצור שינוי מהותי.