חופש היא מילה גדולה. מילה החובקת בתוכה עולם ומלואו. את כל מאוויי.
חופש ממגבלות, חופש מכאבים, חופש מצריך, מוכרח, חובות ואיסורים.
חופש לדבר את שאני מרגישה, חופש להביע את שאני רוצה, חופש לקבל ולתת, וחופש גם לא לקבל ולא לתת.
שחרור מכבלים של המוכר, הנלמד, הכתוב והנרכש. חופש להיות.
אך הדרך לחופש רצופה בלאווים, רצופה באי אפשרים.
את אותם תחושה של חופש, לא ניתן להסביר במילים, אך יש בי אליה געגועים עזים.
חופש מאותו מימד כה מוכר לנו, מימד הפה, ועכשיו, כשבתוכי מתקיים בו זמנית הרצון לחופש אחר.
חופש מוכר, מאז אותו רגע בו נפרדתי מאנרגיית האם.
ובתוכי אני מנסה לחוות את אותם רגעים מופלאים, אך התחושה של גוף וחומר אותי לעיתים סוגרת. למה אי אפשר אחרת?
ואותו חופש אליו אני נכספת, טמון בתוכי בפנים, עמוק עמוק, אי שם, מזכיר את עצמו ונעלם.
כי עם גיחתו לאור, סוגר עליו הפחד. יראה מלהרפות באחיזה, משלחרר את הקיים, מלתת דרור לכל אותם מוכרים, ידועים והגיוניים.
והפחד מהחופש הוא פחד לרחף, לא להיות מחובר לקרקע הנקראת מציאות, לאבד שליטה.
את החופש אני נושאת בפנים, וכמהה להפוך את היוצרות – להיות החופש עצמו.
בתוכו המגבלות אותן אנצור לעצמי, אותן אכיר במודע, בהן אשתמש בהמשך מסעי בכדור לימוד זה.
וכשאדע את החופש במלוא מובנו, כשארגיש בתוכי את השקט, כשאבין את המשמעות:
“לשלם אין גבולות. אתה חייב להיעשות דומה לשלם – רק אז תתכן פגישה, התמזגות. כשאתה ריק, אתה ללא גבולות ולפתע אתה נהיה לשלם…”
“הייה לא כלום ואז תשיג הכל.
מות, ותיעשה לאל.
היעלם, ותיעשה שלם.
פה נעלמת הטיפה,
ושם נוצר האוקיינוס…”
(מתוך “טאנטרה” מאת בהגוואן שרי ראג’ניש).
אז גם ייגמרו לי המילים…
(אוקטובר 92)
