השבוע קיבלתי תזכורת נוספת לכך שאנשים לא מאמינים לי. בטיפול רפלקסולוגיה שקיבלתי דיברתי על הפחדנות שלי, שמלווה אותי כל חיי, ורוית אמרה לי את מה ששמעתי לא פעם מאנשים אחרים, שאני לא נראה כך, שמה שאני משדר הוא בדיוק ההיפך מפחד.
אז סיפרתי לה את מה שאני מספר עכשיו גם לכם.
בתור ילד, כשהשיניים שלי היו נופלות, הייתי מתעלף מרוב פחד.
גם ממראה של מזרקים בבדיקות דם הייתי מתעלף. עד היום אני עובר בדיקות דם בשכיבה, מקדים תרופה לעילפון.
לבתי חולים, למשל, לא הייתי נכנס במשך כמה וכמה שנים מרוב פחד, אבל החיים מחייבים לעשות זאת. לפני כ-13 שנה, כשחברה טובה היתה מאושפזת במצב קשה, באתי לבקר אותה, ואני זוכר שבמסדרון נהייתי חלש וסחרחר מרוב פחד. אז אמרתי לעצמי שאני חייב עכשיו להתקרקע, והצלחתי להישאר בגוף ולהיכנס לחדר שלה. מאז, הביקורים ההכרחיים בבתי חולים נהיו אפשריים עבורי, גם אם אף פעם, כמובן, לא רצויים.
בתור נער, כשההורים שלי היו יוצאים לבלות בימי שישי בערב, הייתי נכנס לחרדה שמשהו קרה להם, אם הם היו חוזרים קצת יותר באיחור מהשעה הרגילה (ומעולם לא קרה להם כלום, חשוב לציין). עד היום, כשאחד האנשים הקרובים אלי מאחר, אני נכנס להיסטריה שמשהו קרה לו/לה.
עם השנים סוג הפחדים שאני פוגש נהיה מגוון. היום, למשל, אני מפחד ממחלות שפעם לא פחדתי מהן, מלהגיע למצבים כספיים שפעם לא הפחידו אותי. הזיקנה, למשל, מפחידה אותי היום; בגיל 20 לא חשבתי על זה בכלל. ככל שהאמון בתוכי מתחזק, כך הפחדים מתחזקים, במעין מבחן שייגמר, אני מקווה, רק עם בוא המוות.
יש בתוכי דמות, שנמצאת כל העת בתנוחת תפילה, עם תחינה לאלוהים שהשיעורים שיבואו יהיו עדינים. אני מדמיין את הדמות הזו בתנוחת תפילה מוסלמית, וככל שהזמן עובר והפחדים גוברים, הדמות הזו מתקרבת עוד ועוד לרצפה, מתאחדת עם הבלטות.
בקיצור, אני פחדן. וחרדתי. והיסטרי. ופעם חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, ונלחמתי ברגשות האלה. הרגשתי אשם, ניסיתי להתגבר עליהם. במסע שלי למדתי לקבל את הרגשות הללו, ללמוד לחיות איתם, לפחד מבלי לפחד מהפחד.
וכך גיליתי את המתנה הגדולה שמביא איתו הפחד – הוא מסמן לי היכן הגבול שלי עובר, וכך עוזר לי לזהות מהם המקומות בתוכי בהם עליי לטפל כדי לחזק את האמון וכך להרחיב את החופש שלי.
כך חציתי עוד ועוד פחדים וגיליתי את מה שריצ'ארד באך כתב באופן כה מדויק באחד מספריו: הפחד הוא בועה ריקה שהתחפשה לגיהינום.
למדתי ששקט אינו מצב בו אין פחד, אלא מצב בו אני מקבל את קיומו של הפחד וזוכר, כי מפחיד ככל שהוא, הפחד תמיד משקר.
