כבר הרבה שנים שאני שומע קולות. ישויות המדברות בתוך ראשי ועונות על שאלות שאני שואל אותן, מביאות נחמה ובהירות וביטחון שלעתים חסרים לי מאוד. מדי פעם, כשאני מרגיש צורך, אני עושה שימוש באותה היכולת כדי לדבר עם הדמויות בתוכי. מפנה שאלות לילד הפנימי, למבוגר המתוסכל, לאישה הפגועה, לנער הסקרן. הם חלק ממעגל של דמויות המתקיימות בתוכי, חלקים שונים במי שאני. אבל לא תמיד אני פונה באופן ברור לדמות מסויימת – אני יכול לשאול את הרגש שאני מרגיש ברגע מסוים שאלות ואשמע תשובות ברורות הנובעות מהפנימיות שלי, עולות ממעמקי הבטן ומסבירות לי מדוע אני כרגע כואב כל כך, מדוע אני סגור או כועס או פגוע.
כל השנים אני יודע שאם פסיכיאטר היה מכיר אותי, הוא היה ממליץ על טיפול תרופתי, שלא לומר אשפוז. אני יודע את זה לא רק בגלל פרנויה כזו או אחרת, אלא בגלל ניסיון אישי.
בגיל 20, זמן קצר אחרי שהתחלתי לתקשר, הייתי בתהליך של שחרור מוקדם מהצבא. המידע על כך שאני מתקשר עם ישויות הגיע לאוזני הקב"נית שליוותה אותי בתהליך, והיא זימנה אותי לשיחה דחופה. כשהבנתי מה הסיבה לפגישה המפתיעה, התייעצתי עם חברה דאז שלמדה את הנושא. אני זוכר שמכל חבריי היא היחידה שהיתה פנויה לדבר איתי, תזמון יקומי גאוני.
החברה הסבירה לי שהקב"נית תנסה לבדוק אם אני סכיזופרן, ואמרה לי אילו שאלות היא עומדת לשאול. ביחד תכננו מה אני אענה לה, כדי להרגיע אותה ולהרחיק ממני את הסיכון להיקשר למיטה ולקבל תרופות. זה הצליח, הקב"נית נרגעה ואני המשכתי בחיי נטול תרופות כאלו ואחרות.
המקרה הזה לימד אותי שיש גבול דק בין להיות מתקשר לבין להיות סכיזופרן, ומאז אני תוהה כמה מתקשרים נמצאים שם, בבתי חולים פסיכיאטריים, רק בגלל שאיש בסביבה שלהם לא ידע מה באמת צריך לעשות עם אנשים כאלה – לעזור להם לדבר עם עצמם.
שלשום פורסמה כתבה בעיתון הארץ בשם "האנשים ששומעים קולות ולא מנסים להשתיק אותם", תרגום לכתבה שפורסמה קודם לכן בניו יורק טיימס, המאשרת את מה שאני חושב ומרגיש כל השנים – שצריך לעזור לאנשים השומעים קולות לדבר עם אותם הקולות, ולא לגרום להם לפחד מהקולות הללו ולהשתיק אותם בעזרת תרופות.
הנה קטע מתוך הכתבה:
ועוד אחד:
מאז שקראתי את הכתבה אני מנסה להבין מה ההבדל ביני לבין אותם אנשים, מלבד האופן בו אני מתייחס לאותם הקולות. אני חושב שההבדל העיקרי הוא שאני שומע את הקולות מבחירה, כאשר אני בוחר בכך; כפי שאני מבין זאת, אותם אנשים שומעים קולות שמדברים אליהם באופן ספונטני, מבלי שהם בוחרים זאת בעצמם. הבדל נוסף הוא כנראה בתוכן הדברים: מעולם לא שמעתי קולות שמבקשים ממני לפגוע בעצמי.
אבל מעבר לכך, אני לא מוצא הרבה הבדלים, עד כמה שאני יכול לאבחן את זה דרך קריאה של כתבה, כמובן. חלקים בתוכנו מבקשים לדבר איתנו, לספר לנו מי אנחנו, לעזור לנו. אין באמת הרס עצמי בתוכנו, רק ניסיון של הפנימיות לשמור על איזון, על יציבות, גם אם הדרך מעוררת בנו פחד. מה שצריך ללמד אנשים לעשות הוא לדבר עם הקולות, להתיידד איתם, שכן ההסכמה להיות מי שאנחנו היא זו שיכולה להביא לריפוי ולשינוי החיים שלנו – לטובה.
2 מחשבות על “לשמוע קולות: הנורמאליות החדשה”
כן…העניין הוא ש"טיפול" ב"מקרים מורכבים" דורש הרבה זמן וסבלנות,
משאבים שהם נדירים במציאות האינסטנסית ושל הסיפוק המיידי במחוזותינו.
ישנה שיטה שנקראת "IFS" INTERNAL FAMILY SISTEMS-
שהגה יהודי מארה'ב והיא מדברת בדיוק על זה-
לבדוק עם הקולות הפנימיים ממתי אנו זוכרים אותם שכן הרבה פעמים זה יושב על אירועי עבר או טראומות כאלה ואחרות וכשממשיכים את החקר,וכאן יש לעשות זאת במישנה זהירות,בדרך כלל מוצאים
שזה שיח,מנהג,דיבור שבא בעצם כדי להגן עלינו,לטובתנו הגדולה.
ברגע שאנו מגלים זאת,אנו יכולים להתיידד עם אותו ה"קול".וכבר לא סובלים ממנו.
כמובן שזה תהליך,ושצריך לדעת כיצד לעשות זאת.
אך מה שרציתי לומר שזה כבר קיים
גלית
משמח אותי לדעת שזה קורה.
וזה בהחלט דורש זמן וסבלנות. כל תהליך ריפוי של ממש דורש אותם.