רק כשבני אדם מבינים מהו כלא, הם מבינים מהו חופש.
הפחד אשר יושב בגוף מייצר הפרדה. הוא עושה זאת בהתחלה בשקט. הוא מספר בלחש, שהדבר הזה שמולו האדם עומד, הוא לא טוב. אבל הדבר הזה הוא כן טוב; וזה בסדר, וזה לא בסדר, זה נכון, אבל זה לא נכון. זה יפה וזה מכוער, זה רע אבל זה טוב. זה חשוך – וזה מואר. מתחת לכל המילים הללו המשוואה היא תמיד אותה משוואה – זה טוב וזה לא טוב.
מהיכן מגיע הפחד? הפחד מגיע מהאמונה שכל דבר שמתחיל, יש לו סוף. האמונה הזו, אשר השתרשה בתוך בני האדם, מייצרת את הפחד מהסוף. מתוך זה החל להיווצר הצורך בביטוחים, בבטחונות, בערבויות, בחוקים, בהגדרות, בתפקידים – בכלא. משום שמה שהפחד אומר, אם אפשר לקחת את זה למילים אחרות, שאם מאפשרים למשהו להיות, הוא נגמר. לכל דבר יש סוף – לאהבה יש סוף, לאלוהים יש סוף, לשפע יש סוף.
לכל דבר יש סוף, ואי אפשר לדעת מהיכן הסוף הזה הולך להגיע. אך הפחד את זה לא מספר. הוא אומר, הדברים הולכים להיגמר, וצריכים להתכונן. אז קורים שני דברים.
ראשית כל, נכנסת מערכת החוקים; טוב ולא טוב. האדם מתחיל לבחור מה הוא רוצה שישמש אותו בשביל לדחות את הסוף. או לחילופין, הוא מתחיל להסתכל ולראות מה הוא יכול לעשות בשביל לעשות את הסוף הזה יותר קל. אז הוא מתחיל ללקט, להיצמד ולהזדהות עם הדברים שבעיניו או ידחו את הסוף או לפחות יעשו את הסוף ליותר קל.
הדבר השני שקורה, זה שבכל פעם ששינוי מתרחש, בכל פעם שמשהו זז, הפחד, אשר יושב בשקט מאחור, מספר – הנה, הנה זה נגמר. השינוי הוא לא רק שינוי, הוא מוות. הנה סוף. אז האדם מתחיל להשקיע עוד אנרגיה בשביל להימנע מהשינוי. הוא נאחז יותר במה שהוא מכיר ובמה שהוא יודע כדי לא ללכת אל הסוף הזה.
המערך הזה כל הזמן מתפתח. יש חוקים, והחוקים הגדולים ביותר של בני האדם הם לגבי כל הדברים הקשורים במוות, כל דבר שמוגדר כמסוכן. כמובן שאף אחד לא מבין עד כמה מסוכן הפחד, עד כמה מסוכנים החוקים.
החוקים העיקריים של בני האדם מיוחסים בעיקר למה שמוגדר בתור סוף שהולך לבוא. החוקים ששומרים על הבטחון, החוקים נגד הפשע, נגד המלחמה, נגד הלוחמים, נגד האסונות. לוקחים מכם את רוב הכסף שאתם מרוויחים בשביל למנוע מכם אסון כשתהיו זקנים. שוללים מכם את החופש שלכם בהסכמתכם בשביל למנוע איזה סוף שיקרה, שבכלל לא ידוע אם יקרה. המדינה עושה זאת בהצלחה כה גדולה משום שבני האדם עושים זאת באופן מוצלח בתוך עצמם. כל הזמן מושקעת אנרגיה בלהתכונן למכה, להתכונן לסוף, להתכונן למוות, להתכונן לפרידה, להתכונן לנטישה, להתכונן לאסון. אם זה בבריאות, אם זה בכסף, אם זה במערכות יחסים. בכל תחום.
מחיים כאלה, העמוסים במאמצים אין קץ בשביל להתכונן ולהקל או לדחות את הסוף, המושג של חופש נשמע כפנטזיה. זאת משום שהוא מאיים ראשית כל על כל מנגנון השליטה הזה. אם אדם איננו בוחר, אם אדם איננו מחליט, אם אדם איננו לוקח כמובן מאליו את מה שקורה, אם אדם מאפשר לכל הדברים להיות, לכל הדברים בתוכו ומסביבו, הרי שמה יקרה עם כל המתח הזה? המתח הזה צריך להתפרק, ומדובר במסה גדולה מאוד של כאב. זה כשלעצמו איננו פשוט. דבר שני, ישנה חרדה ואימה, אימה שמתישה, אימה של מוות. חרדת מוות. לטפל בזה, כשלעצמו זה פרוייקט, מסע לא פשוט. להסכים לחשוף את הרגשות האלה ולהאמין, שאם מאפשרים חופש לא מאבדים שום דבר. שום דבר לא נגמר. כן, שינויים יכולים לקרות, אך לא מתים.
מה שבאמת קורה בתהליך כזה, הוא יותר ויותר התחדדות של הלב, ויחד עם זה החיים לובשים צורה אחרת, חגיגית יותר, טהורה יותר. מה שהאנשים בעיני רוחנו לא מבינים לגבי חופש, כרוך בעובדה שחופש פירושו איננו מוות, איננו אובדן ואיננו נטישה. ברגע שהאדם מבין במהות שלו שחופש זה שפע, שחרור, אינסופיות, אז אין שיפוט, אין בחירה, אין אפליה, אין העדפה.
יותר חופש. אך כאשר המילה הזו מעוררת אצל אנשים את פחד המוות שלהם, קשה לשכנע אותם שהרעיון הזה כל כך מוצלח. מה שקורה בתקופה הזו, ויקרה יותר ויותר, זה שכל תעודות הביטוח יקרסו, יחד עם חברות הביטוח. וכאשר אנשים יישארו באופן רגשי וכלכלי ללא הערבויות שלהם, אז הם יצטרכו יותר ויותר להבין, שהאמת היחידה היא חופש; עד כמה מסוכן הפחד, ולא מוות דמיוני שכל בני האדם מנסים להימנע ממנו.
התקבל בתקשור שנערך בתל-אביב ב- 2.1.03
