אנו מבקשים לדבר על מוות חברתי ועל המשמעות הרגשית של הביטוי.
כאשר נשמה בוחרת להתגלם בגוף ולהכנס למסע של גלגולים, היא עושה זו מסיבות שונות. הבחירות וההתמודדויות הן שונות. אך ישנה חוויה שהיא חוויה משותפת, והיא תחושה עמוקה של חוסר, זכרון עמום של משהו שהיה ואיננו עוד, תחושה של בית.
המעבר מממד של אחדות לממד של הפרדה, של שכחה, הוא מכוון. השכחה הזו שעליכם לעבור בדרך בשביל להיוולד היא הכרחית בשביל להצדיק את התהליך ההתפתחותי בכדור הארץ. משום שעל ידי כך שאתם שוכחים מהיכן באתם ואתם שוכחים במידה מי אתם וכיצד הדברים פועלים, אתם נולדים עם חוסר מסוים – חוסר באהבה, בתחושה של בית, בתחושה של להיות חלק מדבר מה רחב יותר, גדול יותר.
החוסר הזה הוא הדבר אשר מדביק משפחה, אשר מדביק את החברים במשפחה אל תוך המעגל. משום שברגע שאתם נולדים אתם מחפשים את אותה תחושה של בית, אתם מחפשים זאת במקומות שונים, ואתם פונים באופן אוטומטי למקום שבו אתם מרגישים את האהבה הזאת יותר מבכל מקום אחר, וגם המקום בו אתם נמצאים, וזו המשפחה.
משם אתם עוברים הלאה, ובמהלך הגלגול אתם יוצרים מעגלים שונים של אנשים, שתפקידם ברמה זו או אחרת הוא לספק את אותו חוסר.
אפשר להבין כבר מתוך מה שאנו אומרים שהחוסר הזה, והחיפוש אותו הוא מוליד, זה מתכון או פוטנציאל ללא מעט צרות. משום שכל עוד אתם נותנים את התפקיד למלא את אותו חוסר לקבוצה חיצונית של אנשים, הקבוצה יכולה לעשות עם הכוח הזה שימוש לרעה או שימוש לטובה. היא יכולה לתת לכם להיות חלק, והיא יכולה גם לנדות אתכם.
לאורך הגלגולים, לאורך הרבה מאוד חוויות שחוויתם, מסביב לחוסר הראשוני הזה איתו אתם נולדים, הצטרפו וגדלו רגשות אחרים של בדידות, אשר נבעה מפעמים בהם חיפשתם את הבית הזה ולא היה דבר; של ייאוש מחיפושים ארוכים מאוד; של חוסר אמונה מתקופות ארוכות מאוד שבהן היה נראה דבר לא יקרה, מפעמים בהן הגעתם אל הבית והוא התרסק.
החוסר הזה הפך להיות לדבר מה מאיים, סופני במידה רבה. אמנם קיים בו הזיכרון שישנה אפשרות אחרת, אך אין שם את הידיעה כיצד לעשות זאת. וככל שייאוש, חוסר אמונה ובדידות גדלים מסביב לחוסר הזה ולזכרון החלקי הזה, כך הכל הופך להיות קשה יותר.
במקום הזה החברה או הסביבה מקבלים כוח גדול מאוד – כוח להרוג וכוח להחיות. לאו דווקא במובן פיזי – למרות שפעמים רבות מוות חברתי בא לידי ביטוי בצורה זו, משום שלבני אדם יש עדיין נטיה לחסל את מה שהם לא אוהבים, ובייחוד את מה שתומך בהם – אבל המוות הגדול מכל הוא לא המוות הפיזי, אלא זה של לחיות חיים של חיפוש ללא מוצא, ללא פתרון; מוות אשר מתפשט בתוך הגוף, בתוך הרגש, בתוך הלב, מוות של בדידות, ייאוש וחוסר אמונה שאין מהם מוצא, שאין מעבר להם.
זה קרה לא מעט, ועדיין ישנם המקומות, הקהילות והקבוצות אשר מנדות ומגרשות את מי שאינו מתאים להן, את מי שלא נוח להן להיות איתו. המתכון הזה, לחיים של סבל, הוא אולי אחד הדברים המאיימים ביותר אשר קיימים.
הפחד הזה מהמוות הזה הוא למעשה פחד ממוות רגשי.
במסע רוחני בתקופה זו, בין אם הוא עובר ברגש ובין אם לא, טמון אתגר חשוב מאוד. עליכם להסכים למות את המוות הזה שכה מאיים עליכם – החופש הממשי טמון מעבר לבדידות. הוא טמון בהזכרות המלאה שהבית נמצא בפנים, שזוהי חוויה, מצב תודעה, אשר אפשר לשוב אליו, ולא קבוצה של אנשים שצריכים שיקבלו אותם בשביל להרגיש את מה שאתם זוכרים שאפשר להרגיש.
מסע רוחני ממשי דורש מהאדם להסכים להיפרד מכל העולמות מהם הוא בא ומכל העולמות אליהם הוא קשור, להסכים להיות לבד באמת – ולעיתים גם לממש זאת – כדי שהפחדים הללו, שהרגשות הללו יוכלו לצאת, כך שהאדם יוכל לגלות את האבסורד, שאין אף אחד בחוץ אשר יכול לתת את מה שחסר בפנים, שאין קבוצה אשר יכולה להוות את התחליף מלבד מה שקיים בתוך האדם עצמו – או לא קיים.
הבעיה היא שברבים מהמסעות הרוחניים של בני האדם, שבכל פעם שהם נוגעים בנקודה שהחשיפה של מי שהם מאיימת על השייכות שלהם לחברה שבה הם נמצאים, אם זו משפחה, סביבת עבודה או חברים, הרי שהם עוצרים את המסע ומסתירים את מה שמהווה איום. כך ישנם הרבה אנשים אשר מדברים מילים של אמת אך מפחדים לחשוף את האמת ולחיות אותה, משום שהם מאמינים שאם הם יאפשרו לזה לקרות, הם ינודו, יגורשו, יורחקו ויועלמו; שהם נידונים בכך לחיים של בדידות, של ייאוש ושל חוסר תקווה, ושהם ימותו באופן הזה.
הפחד הזה, האיום הזה, נדמה לנו תופס אתכם בגרון בצורה חזקה מאוד, את בני האדם החיים על פני האדמה. עד כדי כך, שאתם מצליחים לשכוח שכל אותם אנשים החברים בקבוצה מפחדים באותו הדבר. כלומר, אין באמת קבוצה אשר מאיימת, כי כל פרט בקבוצה מאוים מאותו דבר. רק החשיפה של הפחדים בכל אחד ואחד יכולה לפוגג את הרעיון שקבוצה באמת קיימת – ותחזיר אנשים אל תוך תוכם הביתה, תחזיר לאנשים את הצורך ואת הזכות לבחור לטפל בעצמם, לרפא את עצמם ולגלות שהבית הוא תודעה פנימית, הוא מצב תודעה פנימי.
המסע הזה הוא מסע של אינדבידואליסטים אמיצים. הם אמנם מתרבים, אבל הם אינם עדיין הרוב, משום שהחציה של הרגשות הללו, של האימה אשר קיימת שם, היא דבר אשר באמת דורש הבנה עמוקה – שיש מעבר לכך, שהריפוי הוא אפשרי, שאפשר ליצור גם וגם; בו זמנית להיות בתודעה של בית וחופש, ולהיות יחד עם אנשים; שאין הדבר צריך להיות זה על חשבון זה.
בסופו של דבר, ייקח עוד זמן, אך בסופו של דבר הפעולות הממשיות בפלנטה והחיים ההרמוניים יווצרו מקבוצות-קבוצות שיפעלו במשותף. זו תהיה חזרה לקבוצה לא ממקום של צורך, אלא ממקום של חיבור נקי, טהור, של שיתוף פעולה של אנשים בטוחים בעצם, שיודעים מי הם, שאין להם צורך להוכיח ואין להם צורך לקבל אישור – שהם כבר בבית. קבוצות כאלה של אנשים יהיו בנוכחות שלהם מטח זיקוקי הדינור המרהיב ביותר שאי פעם נראה. אך לכך, באופן כלל עולמי, ייקח כאמור עוד זמן.
באופן מעט פרדוקסלי אפשר לומר שמוות חברתי הוא איום ממשי ובו זמנית כזה שאינו קיים, משום שאלו המאיימים מפחדים מזה בעצמם, ורק אם בני האדם ילמדו לדבר, אז באמת יתגלה האבסורד שמאחורי הפחד, ואז יתפנה מקום לחופש, חופש לבחור, חופש להיות, חופש ליצור, לבטא. אז יתחיל המסע האמיתי, שהוא חגיגה של ממש.
התקבל בתקשור שנערך בתל-אביב ב- 19.6.03
