התלבטתי איזו כותרת לתת לפוסט הזה – איך מתמצתים בשלוש-ארבע מילים חוויה מוזרה כל כך, בה המרחב כולו משתנה ללא הרף, מזעיר לעצום? זו חוויה שהייתי חווה בילדות, בכל פעם שהיה לי חום גבוה; וכאשר התחלתי לתקשר, במשך כמה שנים הייתי חווה את אותה החוויה כאשר הייתי מתחיל בתקשור.
בימים האחרונים שיתפתי בחוויה הזו בפייסבוק, ולהפתעתי מסתבר שאני לא היחיד שחווה חוויה כזו. חלק מהאנשים חוו אותן בילדות בזמן חום, כמוני, אבל אחרים סיפרו שהם חוו את זה בלי קשר לחום, וחלקם חווים זאת גם בגילאים מבוגרים; חלקם בזמן תקשור ואחרים חווים זאת בזמנים אחרים.
התגובות הרבות הניעו אותי בפעם הראשונה (עד כמה שזכור לי) לשאול את טוהר, מה זו החוויה הזו, מה גורם לה ואיך להתייחס אליה (חלק מהאנשים סיפרו שזה הלחיץ אותם). הנה התשובה שלהם:
"חוויה זו שאתם חווים קשורה בפעילות מוחית מעט שונה מזו שאתם רגילים אליה. פעילות זו היא תולדה של מצב חוסר אונים עמוק, בו התפיסה התלת-ממדית של המציאות מתחילה להתפרק, ואתם חווים את המציאות כגמישה ונוזלית, באופן שדומה יותר למציאות כפי שהיא באמת. המציאות אמנם אינה נוזלית – היא אוורירית במהותה, קלת תנועה – אבל בעודכם בגוף, במצבים אלו אתם חווים מעין חווית ביניים שבין המוצקות שאתם רגילים בה לבין האווריריות של הדברים כפי שהם באמת.
"מדוע זה קורה? כדי לעזור לכם להתחבר לרבדים אחרים של הקיום, של עצמכם. בקרב ילדים התופעה הזו רווחת יותר משום שהם בכל מקרה אינם תפוסים כל כך בדעות שיש לכם על המציאות; כמבוגרים, אתם חווים את החוויה הזו בזמנים בהם אתם מוכנים להתגמש, בזמנים בהם חשוב שתתגמשו, שתיפתחו להבנה אחרת, מעמיקה יותר, רחבה יותר, של המציאות. בעיקר, שתפסיקו להאמין למה שאתם מספרים לעצמכם על המציאות, שכן סיפור זה הוא חלקי מאוד.
"כיצד להתייחס לזה? בסבלנות, בהכרת תודה, בהתרגשות אם אפשר. זה בסדר לפחד, אבל כדאי לזכור כי אינכם באמת משתנים במיוחד או משתגעים בתוך מציאות זו, רק מתרחבים".
תודה.
