אם כך, שלום.
אנו מבקשים הערב לבנות מארג יוצא דופן. מארג יוצא דופן של מילים, של רגשות ושל תחושות. אנו מבקשים הערב לחבר כמה עולמות, שאינם באופן נורמאלי מחוברים זה עם זה בעולם שלכם. לחבר הבנות.
אנו, בראש ובראשונה, מעבר להכל, רוצים לחבר את עולם החומר עם עולם הרוח, ולפרק את האשליה שמדובר בשני עולמות. זוהי, מעבר לכל דבר אחר, מהות והמקור של הבדידות שלכם. המחשבה והתפיסה לפיה יש צורך בוויתור על דבר מה מסוים עבור הליכה אל דבר מה אחר; הדעה, האמונה, שלא הכל אפשרי, שחייבים לוותר על דבר מה, שחייבים לשלם מחיר מסוים, שחייבים לסבול בתחום אחד בשביל ליהנות בתחום אחר; משם נובעת הבדידות, ובו זמנית אלו הן תפיסות והבנות אשר מיוצרות ללא הרף על ידי קיומה של בדידות. כלומר, עצם קיומו התת-קרקעי שאיננו מודע של הרגש הזה בגוף שלכם, מייצר וחושף ללא הפסקה את האמונה הקיימת, אשר אומרת שדברים אינם מתחברים.
בדידות נוצרת כאשר אתם נפרדים מהבית, ובכל פעם שאתם בוחרים להיוולד בתוך גוף, אתם למעשה נפרדים מהבית – מממד, מצב תודעה אם אפשר לומר, שבו הכל אחד, לטובת עולם שהוא יחסי. שם, בכל רגע של בחירה מסוג זה, כאשר היא מתממשת, כאשר אתם מביאים את עצמכם אל תוך הגוף, שם נוצרת בפעם הראשונה בדידות. שם גם נוצרת הדואליות – משום שאתם מזהים וזוכרים שאתם יותר ממה שאתם כאשר אתם בגוף. אתם מבינים באופן שאיננו בא לידי ביטוי במילים פעמים רבות, שישנו דבר מה גדול יותר מהדברים המצומצמים אותם אתם חווים, שאותם מגדירים בתור אני. אתם זוכרים, שחלק מכם לא נכנס יחד איתכם מחוץ לגוף, שהוא נותר מחוצה לכם. אתם זוכרים שיש לאן לחזור. אך לפני שאתם מתחילים במסע הזה, מתוך החוויה הזו, שאתם כביכול נקרעים מהטוטאליות של האחד אל התנאים של החלוקה – שם, בהפרדה הזו, נוצרת בדידות. גם בעצם הבחירה ובאופן שבו היא באה לידי ביטוי, בהתאם לעולם שבו אתם חיים, נוצרת התפיסה שדברים אינם יכולים להיות הרמוניים. משום שאם בשביל להיוולד בתוך עולם מסוג זה עליכם להשאיר חלק מכם בחוץ, להיפרד ממנו, הרי שעל פניו, בשביל לחזור אל החלק הזה, אתם צריכים להיפרד פעם נוספת, הפעם מהעולם הזה, על היבטים שונים שלו.
המשימה, כפי שנאמר פעמים רבות וייאמר שוב הפעם, היא לא להיפרד מעולם זה בשביל לחזור אל הבית, אלא ליצור את הבית כאן ועכשיו, בתוך הגוף, לאפשר מקום ולפנות מקום לאותו חלק רחוק כביכול, חלק של מי שאתם, אותו אני שאתם הופכים לעליון, ולתת לו מקום בתוככם; לבצע אחדות, פעולה של איחוד, בין הגבר אשר נשאר בחוץ לבין האישה אשר חיה בגוף, בין אותו חלק של חוכמה אל אותו עולם של רגשות. לחבר בין השניים, לפתוח את הלב. במובן הזה, אפשר לומר, לחזור הביתה, ולמעשה להיזכר, ולחיות את האמת, שהבית כל הזמן נמצא, רק שמכורח המשחק ומעצם הבחירה אתם בוחרים שלא להסתכל עליו, להפנות אליו מבט – ואז להפנות ממנו עורף, ולחפש אותו.
שם, בתוך הבחירה הזו, נוצרת הבדידות. שם נוצרת האמונה בדבר ההתפשרות. שם נוצר המאבק, משום שאתם מאמינים וחושבים שאתם צריכים לוותר על דבר מה מסוים בשביל לקבל דבר מה אחר. במובנים רבים מאוד זה נכון. בשביל לקבל חופש עליכם להיפרד מהתפיסה שאומרת שחופש הוא איננו אפשרי, משום שיהיה עליכם להיפרד ממשהו. כלומר, בשביל לחיות בו זמנית בכל העולמות, עליכם להיפרד בתוככם מהעובדה האומרת שעליכם להיפרד ממשהו. אתם צריכים להיפרד מהתפיסה, מהאמת של הפחד, מהאמונה הזו, אך אינכם אמורים ואינכם מתבקשים לוותר על החיים בכדור הארץ. אינכם אמורים לוותר על מכלול הפוטנציאל והאפשרויות שיש למגרש משחקים זה להציע לאנשים שאינם חיים בסבל. וככל שיהיה פחות סבל, כך הוא באמת יהפוך להיות יותר ויותר מגרש של משחקים, כפי שהוא מיועד להיות מלכתחילה.
הארה
כאשר אנו מדברים על בדידות, במובנים מסוימים אנו מדברים על הארה, אם כי איננו חושבים שצריך עוד להשתמש במילה הזו. הארה, נדמה לנו, על פי האופן שבו הראשים שלכם חושבים, על פי האסוציאציות של בני האדם, היא אירוע חד-פעמי, שאחריו דבר אינו נראה עוד כפי שהוא היה. דבר מה האמור לגאול אדם מייסוריו, ולהעביר אותו לעולם פנימי שכולו טוב.
כמעט כל מה שאמרנו הוא נכון, מלבד העובדה שהארה יכולה להעביר אדם לעולם פנימי שכולו טוב. הדבר אינו יכול להיעשות באופן שהוא מלא, באופן שהוא טוטאלי, ובני האדם אינם מבינים זאת. הארה בתרבות הרוחנית בכדור הארץ נתפסת בתור יעד, בתור התחנה הסופית, התחנה של הגאולה. בעוד שהחיים – הן על פני האדמה והן בכל מצב קיום ובכל מצב תודעה – הם דבר שלא מפסיק להתפתח. אם כך, כיצד בעולם שלא מפסיק להתפתח, בני אדם שואפים להביא את עצמם אל נקודה שבה הכל נפסק, שבה הכל נגמר, ששם כביכול לא צריך ללמוד דבר משום שהכל ברור, ולא צריך לרפא דבר משום שהכל פתור, ולא צריך להכיר דבר משום שהכל חשוף, ולא צריך לגלות דבר משום שהכל ידוע?
במובנים מסוימים אתם חושבים שהארה מביאה אתכם למקום שבאופן ברור איננו קיים, שאיננו אפשרי. במובנים רבים, מסע התפתחות אחר לגמרי, ממשי מאוד, מתחיל אחרי חוויה מסוג זה. שום דבר איננו נגמר.
בהחלט נגמר סבל רב מאוד, משום שהזדהות עמוקה מאוד עם הדואליות, עם האמונה שעליכם להתפשר, נעלמת. משום שהבדידות נעלמת ומתפוגגת, והאיחוד הפנימי נעשה, משום כך אתם לא סובלים יותר בתוך חוויה מסוג זה, בתוך מצב תודעה מסוג זה. יש ידיעה שקיים דבר מה, שהוא מעבר לאופן שבו הדברים נראים, מעבר לאופן שבו אישיות תלת-ממדית מסוגלת לראות אותם. אך במובנים מסוימים, בעולם שבו אתם חיים, אותה אישיות תלת ממדית ממשיכה להתקיים גם לאחר שחוויה כזו מתעוררת. לכן המסע של בני האדם אשר חוו חוויה מסוג זה אכן נמשכת גם לאחר שההתפוצצות של הלב מתממשת. אין נירוונה באופן שבו בני אדם רבים מדמיינים. ובו זמנית, ישנה נירוונה ממשית אשר מתקיימת במקום שבו יש ראיה שהיא רב-ממדית, ראיה של האחד.
אנו מאמינים, וייתכן שנצטרך לבחור עם הזמן מילים ברורות יותר ומדויקות יותר, שבמקום לקרוא לחוויה כזו 'הארה', אולי כדאי לקרוא לזה 'התאחדות'. משום שזו פעולה שלא נפסקת, משום שעליכם לפעול למען איחוד פנימי ללא הפסקה וללא הרף. אנשים הנמצאים במסע של גילוי עצמי נמצאים למעשה במסע של איחוד פנימי ללא הרף. בכל פעם שאתם חושפים רגש מסוים או צד מסוים במי שאתם, אתם למעשה מאחדים את השורות. עוד קרע מתמוסס, ופתחים אשר היו קיימים מתאחים לכדי ישות אחת. לכן, קיומו של אור ולב פתוח הוא איננו דבר מה חד משמעי. לא מגיעים אליו בפעם אחת, ובהחלט יכולה להתרחש וצריכה להתרחש פעמים רבות חוויה של קפיצה, של התפוצצות של הלב, שלאחריה דברים אינם נראים עוד אותו דבר. אך המסע נמשך גם שם.
ההארה שבני האדם מחפשים, אין בכך משום גאולה, אם כי זו בהחלט יכולה להיות מנוחה גדולה מאוד. אך המשימה שלכם נמשכת, כשם שאותה משימה בדיוק מוטלת על כל כוחות החיים באשר הם – גילוי עצמי, הכרות והתאחדות עם כל דבר אשר קיים. הכרות היא מילת המפתח, משום שזו מהות כל מסע ההתפתחות של החיים, של מה שאתם קוראים לו אלוהים.
מתוך ההתפתחות נוצרות יצירות, מציאויות, רגשות, אשר תפקידם הוא לחשוף ולהכיר, ולאחד אותם אל תוך שדה המודעות שלכם, אל תוך הנוכחות, ולהביא נוכחות של הערכה עצמית אל כל אותם אספקטים של מי שאתם.
ריפוי הבדידות
הארה במובן הזה מרפאה ריפוי עמוק מאוד את רגש הבדידות, משום היא מאחדת את השניים אשר היו מופרדים. הבדידות הזו היא אשר גורמת בעצם קיומה לסבל, משום שהיא מייצרת רגשות כה רבים. היא מזינה אותם, והיא אינה מאפשרת לראות את התמונה המלאה. בבסיס הבדידות טמונה כאמור התפיסה אשר אומרת שלא הכל אפשרי, ולכן בדידות מעלה ייאוש, ולכן בדידות מעלה תסכול. לכן היא גורמת לכם לסבול, משום שאתם נאבקים לנצח בעצם את עצמכם, ובמחשבה שלכם את האופן שבו הדברים עובדים. לנצח ולהוכיח שאתם כן יכולים לעשות את מה שאתם שומעים בתוככם שהוא בלתי אפשרי.
ישנו סבל גדול הנעשה מתוך מה שאולי אפשר להגדירו כאי-הבנה לגבי מה באמת אפשרי. משום שנדמה לנו שאם הייתם חווים חוויה עמוקה יותר של הפוטנציאל שלכם, אם הייתם רואים באופן שהוא יותר פנימי מדוע קיימת הדואליות הזו, אם הייתם יכולים לראות הקשר שאיננו נפסק ביניכם לבין אותו אחד אשר קיים מחוצה לכם, שלו אתם קוראים 'האני העליון', אם זה היה קורה, נדמה שדברים יכלו להיות פשוטים יותר. לא הייתם נאבקים מאבק כה גדול, והכאב של הבדידות לא היה חריף כל כך.
הדברים אמנם נכונים כפי שהם מתנהלים. האופן שבו ההפרדה הזו נוצר מדויק, משום שהיא משרתת שירות גדול את האופן שבו אתם מתפתחים. אך כיום, בתוך הנקודה שבה אתם נמצאים, יש חשיבות להיכנס אל תוך הרגש הזה אשר קוראים לו בדידות, ולהתחיל לראות את טווח האמונות והתפיסות אשר מתקיים בתוך הרגש הזה, ובראש ובראשונה ומעבר להכל, את התפיסה אשר אומרת כי עליכם לשלם מחיר, שאינכם יכולים לקבל את כל הדברים.
הארה היא פעולה אפשרית, אך בני האדם, מתוך הבדידות שלהם, הופכים אותה להרבה יותר ממה שהיא. היא אכן מסיימת סבל, אך היא איננה מסירה אחריות, ודורשת מאדם להמשיך להתפתח, לעיתים מתוך יושר עצמי גבוה יותר, עם התמודדויות שהן לעיתים הרבה יותר מורכבות. היכן שהלב מתפוצץ ואחדות נוצרה, כמו צמח אשר החל לנבוט, דרושה תשומת לב רבה לאופן שבו הוא מתפתח. קל מאוד להרוס התפתחות מסוג זה, ואסור ובלתי אפשרי לקחת אותה כדבר מה שהוא מובן מאליו.
הארה של אדם, קפיצה מסוג זה, התפוצצות, היא דבר מה אשר יכול גם להיעלם. דבר מה אשר יכול להתכסות שוב בעננים של שכחה. האישיות לא בהכרח נעלמת, ומתקיים במקום דואליות – האומרת שפעם אתם רואים את הדברים כך ופעם אתם רואים את הדברים אחרת, ולעיתים אתם חווים שני קולות סותרים – ההארה הזו עשויה לקחת אדם לחוויה קשה, חריפה אך יותר, של דואליות, משום שעשויות להתקיים בו זמנית שתי מציאויות שלמות לגמרי, אחת של אחדות והשניה של הפרדה. כך שפעמים רבות, אצל אנשים לא מעטים, מה שחוויה של הארה עושה, הוא להסיר את מעטה העיוורון מעל העיניים, והיא חושפת במלוא העוצמה את קיומה של דואליות באופן שהוא טוטאלי. אין נדידה פנימית במצבים כאלו, רגע בתוך אחדות ורגע בתוך הפרדה, כי אם ישנה בו זמנית את שתי החוויות. אז נותרת המשימה, שהיא מורכבת הרבה יותר, והיא להתמקד באותה אחדות, באותה התפוצצות של הלב, ולאפשר לתודעה הזו שבה האדם חי, שבה האדם קיים, להתפשט לכל עבר, ולהמיס את מה שמכונה אישיות.
מבלבול לצחוק
ישנם דברים רבים אשר קשורים באופן שבו הארה יכולה להתממש ומתממשת, שהם אינם ברורים. יש בהחלט בלבול גדול ביחס לחוויה הזו. הדבר הוא קשה מאוד לדיון, מאחר והיא איננה ברורה ואיננה מוכרת מניסיון, ומאחר ומתוך המעגל אשר מרכיב אותנו, הרי שרק מעטים מאיתנו עברו חוויה מסוג זה באופן שהוא פיזי. אך דבר מה ברור – החוויה של בני האדם ביחס לחוויה הזו הוא איננו מדויק.
מה שברור מנקודת מבטנו הוא שהארה אינה מסיימת דבר, כי אם פעמים רבות מתחילה. הגאולה הזו, אשר אתם מצפים לה, אינה יכולה להתקיים, ובו זמנית היא מתקיימת. אך אתם מצפים, בעודכם חצויים בדואליות, לחוויה שתגאל אתכם, באותה מידה שבני אדם עדיין מחכים לישו שיבוא ויגאל אותם. לא זה יקרה ולא זה יקרה. אתם עשויים לחוות בדידות בתוך הארה, וכעת, כאשר הבדידות קיימת, וההארה באופן שבו אנו מדברים עליה עדיין איננה מתהווה ומתרחשת, הרי שהארה אינה צריכה במובן הזה לשחק תפקיד.
הפעולה שאתם עושים ללא הרף, אותה אתם מתבקשים לעשות ללא הרף, כפי שאתם נושמים, היא פעולה פנימית של איחוד. גילוי, הכרות ואיחוד של השורות שאתם, של הקרעים בנוכחות. בהחלט מגיעה נקודה שבה הפעולה של האיחוד הופכת כה רבה, עד שמצטברת אנרגיה כה גדולה שאפשר להגדירה כקריטית במסה שלה. נקודת אל-חזור, שבה הלב מתפוצץ, והתפיסה הזו של הדואליות – שהדברים אינם יכולים להתקיים בו זמנית – נעלמת. אך אז יכולים להתקיים בתוך אדם בו זמנית גם אחדות וגם הפרדה, ובהחלט אפשרי שלא.
לפיכך, מתוך נקודת מבטנו, מסע של ריפוי אשר מתמקד ברגש הוא כה משמעותי, משום שבכל מה שקשור בהארה, ככל שהנושא נמצא בצד והאדם מתמקד במי שהוא, כך יש סיכוי גבוה יותר להגיע למצב התודעה הזה. הארה היא בהחלט דבר מה שהוא אפשרי, אך המיקוד של בני האדם במסע ההתפתחות שלהם פעמים רבות צריך לגעת בנקודה זו של בדידות. להגדיל את האמונה ואת ההסכמה לאחד בין העולמות.
רבים מדי אומרים שכסף הוא איננו דבר מה רוחני. רבים מדי אומרים שמין איננו דבר רוחני. רבים עוד יותר אומרים שמין תמורת כסף הוא איננו דבר רוחני. רבים מאוד אומרים שאם אדם בוחר להשתמש בצמחים שהם בעלי השפעה אחרת על הגוף, גם זה איננו בסדר. כולם מדברים על אלוהים כשהם מדברים על האיסורים האלה. כולם מדברים על הארה, על חופש, כשהם מדברים על האיסורים האלה. כולם חושבים שהדבר צריך לבוא זה על חשבון זה, ואנו תוהים, אם אתם מאמינים שהאלוהות נמצאת בכל, אם אתם מאמינים שאלוהים יצר את הנוכחות הזו שנקראת כדור הארץ, אם אתם מאמינים שהוא נמצא בכם ונמצא בכל זה, האם אתם באמת חושבים שהוא טיפש כל כך כדי ליצור דבר מה שהוא לא בסדר?
הכל כלים למשחק, אשר מלמדים שיעורים משמעותיים ביותר, ומעבר להכל הם מלמדים את העובדה שהם כלים של משחק, ואין שום סיבה בעולם שלא ליהנות מהם. באמת ובתמים שאין סיבה רוחנית שלא ליהנות מהם. אין סיבה אלוהית שלא לעשות זאת. יש רק סיבה של פחד, והפחד אומר שהדברים אינם אפשריים, שאם אתם רוצים חופש, עליכם לוותר; שאתם אתם רוצים שאנשים יאהבו אתכם, עליכם לוותר; אם אתם רוצים לממש צדדים מסוימים בחלומות שלכם, עליכם לוותר; וכן הלאה וכן הלאה.
אנו אומרים, ונאמר זאת שוב עוד פעמים רבות, שאין שום סיבה ואין שום צורך לוותר על שום דבר. הכל אפשרי. אך בשביל להאמין בזה, בשביל להרגיש את זה, בשביל לחוות את זה, עליכם להסכים להיות בבדידות. להיכנס אל תוך הנקודה השחורה הזו בלב, שבה אין שום דבר מלבד כאב, שבה לא קיים לא בית ולא רחוב, יש ריק וריקנות, ודבר לא נמצא בה, דבר לא נכנס אליה, דבר אינו מצליח לחדור דרכה ובעדה; פתח לדבר מה אחר. לאפשר לרגש הזה להתפשט, ולאפשר לעצמכם לאבד שליטה אל תוכו בשביל אט אט להתפכח, להתפכח מהתפיסה אשר יוצרת את הבדידות, להתרפא מהכאב הזה, ולעמוד מחדש שוב ושוב מול העולם, ולראות מה אתם רוצים; וליצור יותר ויותר כלים שיכולים להיות עם הזמן יותר ויותר פשוטים, בשביל לממש את כל זה.
זו משימה שהיא משמעותית. בני אדם רבים מאוד רוצים להיות מוארים. חלקם רוצים פשוט לעזוב את הפלנטה הזו, ואומרים זאת בריש גלי. אנו אומרים גם לאלו וגם לאלו, שזו אינה הכוונה ואינה המטרה, אלא להישאר כאן, בעולם הזה, ולממש באופן שהוא רב ממדי את החיים. לחיות במלואכם את מלוא מי שאתם, לאפשר מקום לכל הפנים השונות. לחיות את הבית על פני האדמה, ולחיות את הבית על פני האדמה הזאת ולא על פני אדמה אחרת, באוויר הזה ולא באוויר אחר, בפלנטה זו ולא בפלנטה אחרת, כאן.
זו המשימה הקשה מכל, המורכבת מכל, ובמובן מסוים המהנה מכל. אתם בחרתם להיות חלוצים. אנשים רבים עוד יבואו בהמשך, ילמדו את מה שכעת נרכש בעמל כה רב יותר בקלות. לשם, בסופו של דבר, הכל לוקח – לחופש, לשמחה אשר נובעת מכך שאתם מבינים שאינכם צריכים לוותר על דבר. אז נדמה שיהיה בכם צחוק שלא יוכל להיפסק לעולם.
שמחנו,
אם כך שלום.
טוהר.
