אם כך שלום,
אם כך אנו מתחילים, נפגשים שוב. הפעם החלטנו לשחק מעט עם האנרגיה, אם אפשר לומר, מעט להשתעשע.
הכותרת שבה אנו משתמשים בשביל להגדיר את האנרגיה, אלוהי האהבה, מחוללת מהומה בחלקים מסוימים של העולם. המסר הזה מבעבע ממקורות אחרים, הוא מדבר בו זמנית במקומות שונים. ישנה החלטה משותפת, רחבה יותר, שאנו חלק ממנה, שאתם חלק ממנה, שהכל למעשה חלק ממנה, והיא להשתעשע עם האנרגיה.
מה שקורה בזמן הזה הוא משחק רציני מאוד של פחד. אתם נכנסים אל תוך מאזן של אימה, משום שהשכנים שלכם, אלו שאתם מסרבים לקרוא להם שותפים שלכם, בחרו לעצמם מנהיגות, שאתם חושבים שהיא נגדכם, שמדברת נגדכם. עכשיו כולם, נדמה לנו, מתכוננים לבחור מנהיגות דומה, שתתן מענה, שתתן תגובה הולמת למלחמה שאתם מצפים לה.
רגע לפני שאתם מבצעים את הבחירות שלכם, רגע לפני שאתם מגדירים מחדש מאזן של אימה, אנו מציעים שבמקום לריב על האדמה שעליה אתם חיים, במקום להמשיך להילחם על תחושת שייכות, אנו מציעים לחזור ולבדוק מחדש מה באמת חסר.
נדמה לנו שהמשותף לעמים אשר חיים בארץ הזו, על פני האדמה הזו, החוסר המשותף הוא באימא, באנרגיה של אימא. משום כך אימא אדמה היא הדבר עליו אתם נלחמים. משחק עתיק בין שני עמים, בין שני ילדים, תחרות עתיקה למי יהיה יותר מאימא, למי יהיה יותר מהאהבה הזו. זו הטבעה עתיקה מאוד, הכאב ותיק עד מאוד בתוך האזור הזה, ויחד איתו עמוקה עד מאוד היא אי-ההבנה.
התפיסה המסורתית של העולם בו אתם חיים – והיא מתבטאת היטב בארץ הזו – היא תפיסה של חוסר. כלומר, לא יכול להיות מספיק בשביל כולם. באופן מעט משעשע ומעט עצוב בו זמנית, בשביל להצדיק את זה כל צד משתדל להביא לעולם כמה שיותר ילדים, בשביל להוכיח שאין מספיק מקום לכולם.
כל עוד הרחם הנשית והאפשרות של נשים להפוך להיות אמהות תשמש ככלי באזור הזה בשביל לכבוש את השטחים של אימא אדמה, מאזן האימה יימשך. אם תסכימו לעצור, אם תסכימו להסתכל על דברים מחדש, אתם עשויים לגלות פתרונות לבעיות ישנות שמעולם לא חשבתם עליהם. אתם עשויים לראות אור במקום שכיום יש בו חושך, ואנו אומרים זאת מבחינה פוליטית, אנו אומרים זאת מבחינה שאתם מגדירים ביטחונית, ואנו אומרים זאת גם מבחינה אישית.
כולם במדינה הזו ובארץ הזו, בשתי המדינות אשר הולכות וגדלות זו לצד זו, רוצים עוד ממה שיש, ומייצרים כל העת צורך כדי להצדיק את הרצון לעוד. עוד אדמה בשביל ליישב עליה, עוד אנשים. כולם מצטופפים במקומות קטנים, בעוד שישנם שטחים גדולים שהם פנויים, בעוד שיש מספיק מקום בשביל כולם.
החוסר במקום איננו ממשי בארץ הזו. אימא אדמה תהיה מספיק יציבה גם בשביל מי שמגדיר את עצמו ישראלי וגם בשביל מי שמגדיר את עצמו פלסטינאי. עד כה נדמה לנו שאלו אתם משני הצדדים שהופכים את האדמה לבלתי יציבה על ידי פצצות שונות. האדמה רועדת, הבניינים רועדים, הלבבות רועדים. החוסר איננו באמת קיים, לא מבחינה בטחונית וגם לא מבחינה פוליטית. יש מספיק מקום ומספיק אפשרות, ולכן לאלו שמגדירים את עצמם כישראלים אפשר לומר בבטחון שיש מספיק בשביל לתת.
העם הנבחר לא נבחר בשביל להתנשא. העם הנבחר בחר את עצמו בשביל לתת. לא בשביל לקחת, לא בשביל לשלוט ולא בשביל לכבוש, אלא בשביל לתת, ויש מה לתת.
התפיסה של חוסר בתוך העם הזה, היא תפיסה עמוקה מאוד אך גם מדומה. משום שהאדמה כבר קיימת, הארץ כבר קיימת והלגיטימציה כבר קיימת. אך ראו מה אתם עושים, ראו כיצד בכך שאתם אינכם נותנים לגיטימציה לשכנים שלכם להיות מה שהם רוצים להיות, הם הופכים להיות יותר ויותר בעלי דעות שאומרות, שלכם אסור להיות.
הכיבוש יוצר את הדבר שאתם מפחדים ממנו, הוא יוצר את הבבואה שלכם. הדברים הופכים להיות יותר ויותר דומים. אין זו רק שכנות של שני עמים. הקשר המשפחתי, הדמיון המשפחתי מעולם לא היה ברור כל כך, מעולם לא היה בהיר כל כך.
תפיסה של חוסר
נדמה לנו שהשאלה הגדולה היא, בשביל מה מלחמה? בשביל מה הרצון במלחמה? בשביל מה הצורך? מהו הרווח ממאזן אימה שאין בו צורך? ומהו הרווח מאי-ההבנה, מההתעלמות הקבועה שיש ממה שיש? משום שזה מה שקורה בתוך העם הזה, אתם אינכם רואים את מה שיש לכם. לפיכך אתם אינכם נותנים במקומות שבאמת חסר בהם. זו גישה מסוכנת מאוד, שאתם עשויים לבחור בה כדרך חיים, כפי שהיה עד כה.
אנו מציעים לעצור. לעצור ולבדוק היטב, מה באמת חסר לכם. ההרגל של העם הזה הוא לחיות במלחמה, ואתם ממשיכים ליצור מלחמות גם כשאין בהן צורך. המעבר לתפיסה של שפע ממציאות של חוסר היא מסובכת מאוד, ומה שאתם עדים לו הוא המאבק, ההאחזות שיש בכם בחוסר הישן של אין מקום, וההתעלמות האוטומטית מהעובדה הפשוטה שמזה שנים מספר כבר יש מספיק, ואין יותר צורך להילחם, ואין יותר במה להילחם. אך אם תמשיכו להילחם, אתם תמשיכו ליצור את מי שיש להילחם בו.
המסלול שאתם הולכים אליו, שאתם נמצאים בו, הוא איננו בריא. איננו בריא למי שמבקש שקט, הוא איננו בריא למי שמבקש שפע, וכדאי לשאול זאת בתור עם ובתור חלק ממנו – באיזה עולם אתם מבקשים להיות, באיזו תודעה אתם רוצים לחיות?
יש תפיסה ישנה של חוסר שאפשר להיפרד ממנה, יש שפע שאפשר להתחיל לקחת בעלות עליו. מידת הנדיבות תהיה העדות למידת השינוי שתקרה, וזהו אתגר, הצעה אם אפשר לקרוא לה כך, למי שמבקש לחיות אחרת. הצעה מורכבת, משום שהיא דורשת לקחת את כל מה שאנו אומרים פנימה, לגלות בתוך עצמכם היכן אתם בחיים האישיים שלכם מאמינים לחוסר שכבר איננו.
היכן אתם אינכם רואים את מי שאתם, את מה שכבר יש לכם, היכן נמשכת ההתעלמות משפע שהיום כבר קיים, וכיצד אתם ממשיכים לשמר את עצמכם במצב של לחץ, של כעס, של חוסר סיפוק, בעוד שהמציאות מתחילה לומר שהדברים מעט אחרת, ולעיתים היא אומרת שהדברים הם מאוד אחרת. היכן אתם בתור בני אדם ממשיכים להיות במלחמה, והיכן האנרגיה הזו יכולה להפוך לחמלה.
מקור של אהבה
החוסר הוא חוסר באימא, אך יותר מכך, החוסר הוא חוסר באהבה. מי שחוצה כבר את סף האם, ומי שכבר חוצה – ומעטים עושים זאת – את גבולות החוסר האנושי, מגיע יותר ויותר לשורש של כל הדברים. החוסר הוא באהבה, בשייכות לאותו מקור בלתי נגמר שאין לו נקודת התחלה ואין לו נקודת סוף, מקור של אהבה.
למרות שאין לו התחלה וסוף הוא נמצא בתוככם, כפי שאנו נוהגים להתבדח ולומר, בתחתונים שלכם. במעמקים, במקומות החשוכים ביותר, האסורים ביותר, האפלים ביותר מרוב הזנחה ואשמה. באותם החלקים שאינכם אוהבים – המחשבות, התשוקות והרגשות שמזה זמן רב החלטתם להסתיר ולנדות. הדברים שאינכם מדברים עליהם, לעיתים גם לא עם עצמכם, מקומות שהבושה נמצאת בהם.
אלו המקומות שבני האדם אינם הולכים אליהם, אך שם מסתתרים המפתחות לבעיות שלכם. שם מסתתר מפתח של אהבה, והמפתח הזה הופך להיות יותר ויותר נגיש, ככל שהבחירה של בני האדם היא להמשיך להיפתח. כך הפחדים הופכים יותר ויותר ברורים, כך הפיתוי של הפחד הופך להיות יותר ויותר נגיש, בעל השפעה ובו זמנית גם כזה שאפשר לראות אותו בקלות, בקלות יחסית.
לכן, כנגד, גם מפתח של אהבה הופך להיות נגיש יותר, אם אתם מוכנים לעצור, לעצור את המאבק התמידי, לעצור במלחמה הפנימית בעצמכם, ולהסתכל לעומק למקומות שלרוב אתם מסיטים מהם את המבט. ככל שתסכימו לעשות זאת, ולהתחיל לעשות דבר מה שמעולם לא ניסיתם, כך אתם עשויים לגלות יותר ויותר שהמציאות כבר שונה. שחלק מהחוסר אינו קיים, שיש יותר שפע ממה שנדמה, שיש יותר ממה לתת, שיש פחות צורך ממה שאתם רואים.
אין זה אומר שנגמר החוסר, יש עוד שינויים רבים שצריכים לקרות, שינויים רבים שיכולים לקרות. אך אי אפשר לבדוק את האהבה, אי אפשר לבדוק את אלוהי האהבה, כאשר האוטומט הוא אוטומט של מאבק ומלחמה. נקודת המבט צריכה להיות מעט אחרת, נקודת המבט צריכה להיות מעט שונה.
מעבר לבחירות פוליטיות כאלו ואחרות, ישנן בחירות משמעותיות יותר, והן בחירות פנימיות. לאתר את הגישה המקובלת הפנימית, זו שרואה בחוסר ומאבק בתור דרך חיים, ולבדוק האם זוהי הגישה שאתם רוצים להמשיך לחיות לפיה, שעל פיה אתם רוצים להמשיך ולהתנהל. האם אתם באמת כה רעים, האם אתם באמת כה לא בסדר.
מה שאתם כעם עושים לעם השכן, כך אתם עושים בתוככם, לפנימיות שלכם, ומספרים לעצמכם סיפור, שהמסקנה הסופית שלו היא אחת – שלכם כמי שאתם אין זכות להתקיים. אנו שואלים האם לאכזריות הזו אתם ממשיכים לתת זכות לנהל את מי שאתם? הראיה הזו, שהיא קשה מאוד, היא איננה אמיתית, היא ראיה חלקית מאוד ובו זמנית טעונה, טעונה בכעס. טעונה בכאב.
האם את הראיה הזו אתם מוכנים לשנות? האם אתם מוכנים להסתכל על עצמכם מבעד לעיניים של חמלה, מבעד לעיניים של אהבה? האם אתם מוכנים לראות מחדש את אותם החלקים שאתם מגדירים כשליליים, ולראות מה טוב בהם? האם אתם מוכנים את הצדדים השונים בכם שאתם מתביישים בהם, להתחיל לחשוף ולהתחיל לראות מה מיוחד בהם, מה נכון בהם?
האם אתם מוכנים לשנות את נקודת המבט מאנושית לסופר אנושית?
שמחנו,
אם כך, שלום.
טוהר.
