אם כך, שלום.
אנו מתחילים מפגש נוסף, מעט סוער. תולדה של דבר עמוק יותר המתחולל בזמן הזה, אשר עליו אנו רוצים להרחיב מעט.
לפני מספר ימים, כפי שחלקכם כבר יודעים, אירעה בפלנטה שלכם, בממד שלכם, סוג של רעידת אדמה. אפשר לומר שהיתה החלטה משותפת, קוסמית אם תרצו, להקיף את הממד שלכם באנרגיה של אהבה, באופן שהמבנים הישנים לא יוכלו להחזיק מעמד עוד. לערער מעט את היציבות של מה שנתפס בעיניים האנושיות כנצחי, של מה שהוא בעיניים שלנו זמני.
רעידת האדמה שהתחוללה לפני מס' ימים היא רעידת אדמה אנרגטית. את התוצאות שלה והמשמעויות שלה אתם מתחילים בזמן זה לחוש, הן במקומות שונים בעולם שמזדעזעים ויזדעזעו, והן בתוך הזעזועים הפנימיים שאתם עוברים ושעליכם לעבור.
ישנו דבר מה אשר מתחולל בעולם הזה, אשר מגדיר את העולם הזה. זוהי הפרדה. ההפרדה מגדירה את הקיום האנושי שנפרד ונבדל. זוהי הפרדה אשר גורמת לכם לחוש חוסר או לחילופין לחוש בקיומו של חיבור. זוהי הפרדה אשר גורמת לכם לחפש, זוהי הפרדה אשר גורמת לכם למצוא, וזוהי הפרדה שלעיתים אתם נאחזים בה בשביל לעולם לא למצוא, בשביל לעולם לחפש ובשביל לעולם לא להיות.
ההפרדה הזו, שהיא הבסיס של הקיום האנושי, היא זו שהזדעזעה לפני מספר ימים. הזעזוע בתפיסה זו אשר נחווית כנצחית מעוררת כעת הרבה מאוד רעש, הרבה כעס, אך בעיקר, נדמה לנו, כמות לא מבוטלת של פחד.
המלכודת
ההפרדה, כפי שדיברנו בעבר הרחוק יותר במושגים שלכם, נובעת במקור מתפיסה בסיסית, תאורטית אם תרצו, אשר אומרת שלכל דבר שמתחיל יש סוף. המשמעות של תפיסה עתיקה זו היא שעליכם להאחז במה שאתם מכירים בשביל להמשיך להנות ממנו, בשביל להמשיך להיות חלק ממנו.
התוצאה של התפיסה הזו היא החוויה האנושית של יש ואין. הפחד שלכם, אשר אומר לכם שמה שיש עכשיו לא יהיה, ולפיכך אתם עשויים להפסיד ולאבד, גורם לכם להשקיע אנרגיה אשר יוצרת את מה שאנשים שונים קוראים לו הזדהות. אתם נאחזים במה שאתם מכירים, ונלכדים בתוך אשליה שקוראים לה הפרדה.
מה קורה בתוך המאמץ הזה שאתם משקיעים, ומהיכן הוא מגיע? נדמה לנו שעיקר הפרדוקס בתוך המאמץ הזה הוא שבדרך כלל אתם משקיעים אנרגיה בשביל להתרחק מהמקום שאליו אתם רוצים להגיע. כלומר, אתם רוצים להיאחז במה שיש לכם, במה שאתם מכירים, במה שאתם מבינים ובמה שאתם יודעים, משום שאתם בטוחים שזה הטוב ביותר המחכה לכם, האפשרי בשבילכם. זהו, כפי שאומרים אנשים, הכי טוב שיכול להיות.
בו זמנית יש בכם שאיפה פנימית מובנית להגיע אל הטוב ביותר האפשרי עבורכם. הפער בין השאיפה של הלב לבין הראיה הצרה של ההגיון הוא המלכודת שבה אתם נמצאים, ואתם נמצאים מנקודת המבט שלנו במלכודת.
המלכודת אומרת, שאתם יודעים מה טוב בשבילכם. יותר מכך, אתם אומרים שאתם יודעים שמה שהוא הכי טוב ואפשרי עבורכם הוא כלל אינו אפשרי. שתי פעולות, שתי מהויות פנימיות הסותרות זו את זו. האחת של הלב, אשר מבקשת לקחת אתכם אל הטוב ביותר האפשרי, והאחת שאנו נקרא לה הפחד, אשר אומרת שמה שהוא הטוב ביותר האפשרי עבורכם אינו אפשרי כלל. שזוהי אשליה, אחיזת עיניים, שקר.
אותו השקר שאתם חושבים שהוא אמת, אותו הפחד שאתם חושבים שהוא אמת. האהבה נתפסת כבלתי אפשרית, כבלתי הגיונית. אתם בטוחים, הן המתמסרים והן הסרבנים, שעובדים עליכם. אתם אינכם רואים כיצד יכול להיות, כיצד יכול להתממש החלום שלכם.
התפיסה הזו, שיודעת, שמסבירה היטב, שמשכנעת להאחז במה שאתם מכירים, היא זו אשר מזדעזעת בימים האלה, והיא זו אשר צריכה להזדעזע, משום שמתחיל לגדול פער מסוים בין האישיות של האנושות לבין הלב של האנושות. בפער הזה, בשביל לצמצם את הפער הזה, נוצרה אותה פעולה מיוחדת של זעזוע, של רעידת אדמה. בשביל לגרום לכם מעט לקרוס.
פרידה מההורים
עכשיו, מהי הקריסה הזו? הקריסה הזו היא של מה שאתם יודעים, ובעיקר של צרות הראיה הנובעת ממה שאתם יודעים. אתם חושבים שאתם יודעים. יתרה מכך, אתם בטוחים שאתם רואים את כל האפשרויות העומדות מולכם, וכך אתם מקבלים החלטות באופן מוטעה וחלקי, באופן שיש בו הרבה עיוורון ומעט, מעט השראה.
שלב חדש נפתח מתוך זעזוע מסוג זה, שלב של גדילה, שלב של התרחבות. אין פירוש הדבר התרחבות חיצונית. אינכם עומדים להשמין… או לאגור עוד רכוש או לצבור עוד חוויות חיצוניות זמניות. ההתרחבות היא תודעתית, ראשית כל.
צד נוסף, נסתר אם אפשר להגדירו כך, שראוי שיקבל את קדמת הבמה, את מקומו במרכז הבמה. זה הצד המתעתע, הרואה ואינו נראה, זה שמורגש ואיננו נתפס. זהו הצד שהוא אתם, שהוא הלב, המקום ממנו אתם באים. הצד הזה צריך ויכול להביא ליותר מההשראה שלו, מהחזון שלו ובעיקר מהאמונה שבו. משום שמה הוא לב אם לא אמונה? מהו לב אם לא ידיעה של מה שהוא נכון, של מה שהוא אפשרי?
עכשיו, השאלה היא – אם לדבר בלשון יותר אנושית, מה מפריע לכם? מה באמת מפריע לכם לחוש ולפעול לפי החזון הזה?מה מרחיק אתכם מהלב שלכם? שתי תשובות לשאלה הזו. התשובה האחת קוראים אבא ולתשובה השניה קוראים אימא. אם תחברו את שתי התשובות הללו תקבלו את עיקר המקור לצרות שלכם.
אין פה ניסיון או רצון לפגוע בהורים, יש פה רצון להחזיר אתכם מעט יותר לקרקע המציאות. ההורים שלכם לימדו אתכם את מה שההורים שלהם לימדו אותם, שהוא מה שההורים שלהם לימדו אותם מההורים שלהם – ראיה מסוימת, צרה במידה זו או אחרת, של המציאות. הם לימדו אתכם כיצד לפעול בתוך העולם הזה, הם באו להראות לכם גבולות מסוימים שבתוכם אפשר להתנהל. מנקדות המבט שלהם היה זה חינוך, דרך לעזור לכם להשתלב בעולם הזה. במובנים רבים הם צדקו, משום שבעולם שהגבולות שלהם צרים, יש צורך בחינוך צר בשביל להתאים לעולם הזה.
אך ראו מה קורה במשך זמן זה של עשרות השנים האחרונות שלכם. הגבולות של העולם שבו אתם חיים מתחילים להתרחק, להיפרד זה מזה. יש יותר אפשרות, יותר מקום. זה מתבטא בתקשורת יותר חופשית, בעולם שאתם מגדירים אותו ככפר ופחות כמקום מרוחק, קצה אחד מקצה שני.
הגבולות מתרחבים, ובעולם שהגבולות בו רחבים והשפע גדול, החשיבה הצרה, זו שבאה מההורים שלכם, חשיבה של חוסר אמונה, של חוסר יכולת, מתחילה יותר ויותר להפריע. בני אדם נדרשים מכורח המציאות הרחבה שנוצרת להיפרד יותר ויותר ממה שהם למדו בבית, מצרות הראיה, מצרות המוחין שהם ספגו מההורים שלהם. להכנס יותר לעומק, אל מה שהוא באמת אפשרי עבורם. כאן, נדמה לנו, טמון אתגר.
האתגר המונח לפתחם של בני האדם בזמן הזה מבקש מכם לעמוד היטב עם שתי רגליים יציבות על הקרקע של הלב, להסתכל היטב בעיניהם של אלו אשר הביאו אתכם לעולם – בין אם העיניים הללו עוד מתקיימות בממד הפיזי ובין אם הן מתקיימות רק בלבבות שלכם, להסתכל היטב אל תוך העיניים הללו ולראות בהן את עצמכם. להסתכל היטב אל תוך העיניים הללו ולשאול את עצמכם, האם אלו העיניים שדרכן אתם רוצים להמשיך ולקבל את ההחלטות לגבי החיים שלכם? האם זוהי הראיה של הדברים שאתם רוצים לחיות לפיה? האם זוהי האמת?
קל ברגעים רבים לומר, ברור שלא. יהיה זה מעט יותר מאתגר, יותר מורכב, להסתכל יותר עמוק פנימה ולראות היכן אתם עדיין מסכימים, היכן אתם עדיין רואים את העולם כפי שהם לימדו אתכם לראות אותו. כיצד אתם עדיין רואים את עצמכם כפי שהם לימדו אתכם לראות את עצמכם. היכן הלב, זה שרואה את הנצח, את מלוא האפשרויות, אינו מתקיים בתוככם.
במילים פשוטות, היכן אתם יורדים על עצמכם. היכן אתם יודעים מהו הסיפור, הסיפור לפיו אתם חיים. הסיפור הוא סיפור של ביקורת, סיפור של כעס, סיפור המבוסס על תפיסה האומרת שאתם יודעים מהי הבעיה שלכם, אתם יודעים מה לא טוב בכם, אתם יודעים מה עליכם לעשות כדי להשתנות. אתם בטוחים שרק אם תעשו את זה ואת זה יקרה זה וזה, ואז תרגישו את זה ואת זה ותהיו עם זה או עם זאת, ואולי עם שניהם.
מוות של תפיסה
האם אתם כל כך בטוחים? האם אתם כל כך יודעים? אולי יש דרך אחרת, קלה יותר, פשוטה יותר, להגיע גבוה יותר, עמוק יותר, רחוק יותר? האם יש דרך להיות משהו שמעולם לא חשבתם שאתם יכולים להיות, בני אדם שלעולם לא שיערתם בנפשכם שתוכלו להגיע ולהיות? מהויות והוויות שרק הלב שלכם זוכר את הנתיב אליהן.
האם קיימת הדרך הזו? האם אתם מוכנים לפסוע בה? האם אתם מוכנים להמשיך וללכת בה? האם אתם מוכנים לשים בצד פעם נוספת את כל מה שאתם יודעים, וללמוד מחדש מהו אפשרי ומהו לא, מה נכון ומה לא? האם אתם מוכנים להיות מופתעים, ללמוד שאתם אוהבים דברים שמעולם לא אהבתם, שאתם מסוגלים לדברים שאתם מעולם לא חשבתם שאתם מסוגלים? האם אתם מוכנים ללמוד שדבר מה שחשבתם שאהבתם, אתם כבר לא אוהבים אותו? האם אתם מוכנים לגלות את אותו ניצוץ של התלהבות, את אותו ניצוץ של תשוקה אשר יודע לומר לכם – לכו לשם, זוהי הדרך.
בואו נראה מה עוצר מבעדכם. מה עוצר מבעדכם להסכים. נדמה לנו, ראשית כל, שאתם מפחדים שתפספסו, שאולי תטעו ותגיעו למקום בו תשארו בלי כלום. אין לכם בטחונות שאתם אכן בדרך הנכונה, ואתם חוששים שאולי תמצאו את עצמכם באמצע הדרך נשארים בלי כלום, בלי הדבר ממנו נפרדתם ובלי הדבר שחשבתם שאתם עומדים להתחבר אליו.
הדבר השני שאתם מפחדים ממנו הוא שתפגעו, משום שמסע מסוג זה שאתם עושים, כפי שעליכם להעמיק ולעשות יותר, דורש מכם להיות חשופים יותר. הוא דורש מכם להראות את עצמכם, לראות את עצמכם. לפסוע יותר בנתיבים של העולם הזה ולבטא בקול רם וברור יותר את מי שאתם, את המהות שאתם. הכאב שבכם, זה שאומר לכם שזה בלתי אפשרי, הכאב הזה הוא זה שאומר, אתם תפגעו.
זה הכאב שזוכר את הפגיעות, שיודע את הפגיעות שעברתם, שרואה אותן באות, אם רק תסכימו להשתנות.
יותר מכך: זהו מוות, מוות של תפיסה עתיקה מאוד, שלעולם לא תחזור. איננו בטוחים עד כמה אתם מבינים, אבל העולם הזה שאתם נולדתם אליו לעולם לא יחזור. הנתיב שבו פוסע או מסתובב כדור הארץ בזמן הזה, הוא כיוון אחר ממה שהיה מוכר. העולם הזה לעולם לא יראה אותו הדבר.
בני האדם החיים עליו צריכים להשתנות. השינוי הוא הכרחי והמוות, לפיכך, הוא ממשי. כפי שאתם מבינים, התפיסה הפנימית אומרת, שהיכן שדברים נגמרים אין התחלה. המוות תמיד נתפס כסוף, לא כנקודת התחלה. כך, מתוך ראיה קצרה ועיוורת אתם עושים באופן אוטומטי את הדבר המתבקש – אתם נשארים במה שאתם מכירים, מגנים על המוכר, על החיים, על הלב הפגוע. אך בפועל אתם רק פוגעים בעצמכם, מתוך הפער ההולך וגדל בין האישיות של האנושות לבין הלב שלה.
לא נותר אלא להרפות, להסכים למות, להסכים להשתנות, ולגלות את המוגנות שבחופש, את הרכות שבחשיפה, את החמלה שבאהבה ואת ההנאה שיש במהפכה. זהו האתגר, זהו הפוטנציאל וזוהי האפשרות. עכשיו, נדמה לנו, נשאלת רק שאלה אחת: במה תבחרו? מה תרצו?
שמחנו,
אם כך, שלום.
טוהר.
