אם כך, שלום.
אפשר לצחוק, אם יש רצון (אנשים צוחקים)… עכשיו יותר טוב.
אם כך, אנו מתחילים מפגש נוסף. זמן לדבר מעט על מה שקורה, ואולי מעט להסביר חלק מהדברים המסתוריים והתמוהים שאתם פוגשים. בעיקר בחוץ, וגם קצת בפנים.
דבר אחד שאיתו אפשר להתחיל, שהופך כך נדמה ליותר ויותר ברור – העולם שבו אתם חיים משתנה. אפשר לומר שהוא מגיע אל קיצו, אבל אנו נהיה פחות פסימיים ממה שמקובל בזמן האחרון.
העולם שבו אתם חיים משתנה. היכולת של אלו המנוהלים מתוך אינטרסים של שליטה להסתיר את עצמם, הצטמצמו דרמטית. אלו שמבקשים לכבוש, לשלוט ולכווץ, להשיג ובדרך לפגוע, שיכלו עד כה לפעול בצורה יותר חשאית ולפיכך פחות מוגבלת, כבר אינם יכולים לעשות זאת באותו האופן. מה שהשתנה ומשתנה בעולם שלכם זו היכולת להסתיר – היא הולכת ומתמעטת.
אפשר לומר שזה בזכות ההתקדמות הטכנולוגית; אנו אומרים שזה בזכות ההתקדמות הרגשית של בני האדם. מדוע התקדמות רגשית? משום שכל מה שקיים, בין אם הוא אנושי ובין אם הוא לא אנושי, מחובר זה לזה. אפשר לומר ולתאר שישנם ערוצי אנרגיה הקושרים הכל עם הכל. בפועל, מדובר בהרבה יותר מערוצים, ולמעשה אין כל הפרדה. אך לבני האדם החיים בהפרדה קל יותר לדמיין את המציאות כשהכל קשור זה לזה בחוט.
מהו החוט הזה, מהי מהותו? מהותו של החוט היא בהעברת מידע. למעשה, בכל רגע נתון אתם יודעים ברמה מסויימת את כל מה שיש לדעת על כל מי שנמצא סביבכם ועל כל מה שקורה בעולמכם. המידע הזה עובר ללא הרף, והכל למעשה ברמה מסויימת, חשוף, גלוי וידוע. ההורים שלכם יודעים מה שאתם מעשנים, מה גנבתם מהם בתור ילדים ומה אתם חושבים עליהם כשאתם הולכים לישון. זה נכון לגבי הילדים שלכם וגם לגבי ילדים שאולי יהיו לכם. זה נכון ביניכם לבין המדריכים שלכם, ביניכם לבין הגלגולים הקודמים שלכם. זה גם נכון ביניכם לבין הפוטנציאליים של העתיד שלכם. הכל ידוע ומחובר זה לזה. כל המידע גלוי לכל, אתם יודעים היטב מה חושב ראש הממשלה שלכם. תמיד ידעתם, לא משנה מה היתה זהותו.
מה השתנה, אם כך בזמן הזה, שעושה את המציאות בה אתם חיים לכה שברירית? מאחר והפחד נסוג במידת מה מהעולם שלכם, הרי שרבדים מסוימים מאותה תקשורת, מאותם ערוצי אנרגיה מעבירי מידע, הפכו להיות חשופים. חלק מהמידע שתמיד עבר באופן תת-קרקעי, עלה על פני השטח. הרבה ממנו הפך להיות מודע וגלוי.
העובדה שהדבר קורה היא הבסיס והרקע לאופן שבו החיים שלכם פועלים ולאופן שבו המציאות שבה אתם חיים מתרחשת. היכולת להסתיר אמת הפכה להיות פחותה יותר מאי פעם, ועובדות הולכות ונהיות חשופות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. הרגשות שאתם מרגישים הופכים במידת מה יותר ויותר גלויים. הדבר משתקף היטב במציאות בה אתם חיים, המציאות הקולקטיבית, אותה המדינה שבתוכה אתם חיים.
אפשר בהחלט לראות את זה היטב. הדין ודברים, רבי השיח שבעבר התקיימו מאחורי הקלעים, נערכים כיום על הבמה עצמה, בתוך ערוצי התקשורת המוכרים שלכם, אם זה עיתון, אם זה מחשב אינטרנטי ואם זה טלוויזיה. הכל הופך להיות גלוי, גם המילים, גם המעשים, גם ההבטחות וגם האכזבות. הכל הופך להיות נגיש וברור, וכתוצאה מכך הכאוס הולך וגובר.
חוסר שקט
מדוע הוא הולך וגובר? משום שככל שהאמת נהיית יותר גלויה בני האדם מתחילים לסבול מתופעה חמורה מאוד – קוראים לתופעה הזו חוסר שקט, והיא הופכת להיות כה קשה עד ששום כדור פסיכיאטרי לא מצליח להכחיש אותה.
חוסר השקט נובע משתי סיבות. האחת, נדמה לנו שמרביתם הגדול של בני האדם בזמן הזה כועסים על האופן שבו דברים מתנהלים. הם כועסים על מה שהם פוגשים, על מה שהם שומעים בקרב אותם שליחי ציבור כביכול או מנהיגים כביכול. אבל לחוסר השקט הזה יש סיבה נוספת, הבט נוסף: הם יודעים, גם אם הם לא יודו בזה בני האדם, הם יודעים שכולם דומים זה לזה. כלומר, אותן פעולות לא רצויות שעושה אותו ראש של ממשלה עושים גם האנשים הפרטיים בבתים שלהם ובמקומות העבודה. ואם האמת לא ניתנת עוד להסתרה כפי שהיה ברמה לאומית, מה הדבר אומר ואיך הוא מתבטא גם ברמה האישית?
יש אנשים שחוו את זה או חווים את זה, את החשיפה הפתאומית של סודות, אם דרך פליטות פה בלתי רצוניות ואם בדרכים אחרות. כך או כך, האמת הופכת להיות הרבה פחות פשוטה להסתרה. החשיפה הופכת להיות יותר ויותר דבר בלתי נפרד מהצורה שבה אתם חיים. עכשיו, איזו תגובה יש לעובדה הזו מלבד חוסר השקט? או לחילופין, מה חוסר השקט הזה גורם לכם לעשות?
נדמה לנו שהוא גורם לעת עתה לשתי תגובות דומיננטיות. חלק מהאנשים ברגעים כאלה ואחרים רוצים לעזוב הכל ולפרוש. אין טעם להתאמץ, משום שהכל נראה כה מושחת וכה בלתי אפשרי עד שאתם מעדיפים לוותר, להרפות ולתת לעולם הזה להרקב בתוך עצמו.
תגובה אחרת, שיותר מאפיינת את אלו השולטים בתהליכים באופן מוחשי, היא דווקא לנסות לכפות עוד יותר ולפעול עוד יותר בדרכים הישנות. אנשים נאחזים בתפיסות שלהם, בדעות שלהם, וכתוצאה מכך גם בדרכי הפעולה שלהם. כך אתם עשויים להתקל שוב ושוב באנשים שבניגוד חריף לכל הגיון ממוצע ממשיכים לפעול באותה הדרך שידועה כבר כי איננה טובה.
אלו הם שני הקצוות בזמן הזה, ובתווך שבין שני הקצוות פועלים או מתקיימים מעט מהאנשים. בתווך הזה יש כרגע ריק. חסר כוח חדש שיניע, יפעיל ויזיז את האופן שבו הדברים מתקיימים לצורת התנהלות חדשה.
השקר הגדול, הגדול מכל, הוא שהמדינה פועלת למען אזרחיה. האמת היא שהאזרחים פועלים למען המדינה. מי היא אותה מדינה, אם לא קבוצה קטנה מתוך אותם אזרחים, אשר דרך רמייה ותרמית מנצלים את המשאבים של כולם, בדרך כלל לטובת עצמם? יש הפרשות, אם אפשר להגדיר זאת כך, של חלק מהמשאבים, בשביל להרגיע את התסכול של האזרחים, כאשר יש הכרח ואין דרך אחרת. אך מרבית המשאבים, מרבית האנרגיה, אינה באמת מופנית לטובה של כולם.
את המצב הזה, נדמה לנו, אתם תצטרכו בעתיד לשנות. למצוא את הדרכים לשנות הרגלים, ולחזור לאמת. מהי האמת? האמת היא שאתם קבוצה של אנשים שבלעדי שיתוף פעולה המאפשר תחושת רווחה לכל השותפים, לעולם לא יהיה שקט ולעולם שגשוג אמיתי לא יוכל לקרות.
אנו כן אומרים, לאלו אשר מטילים ספק, שהדבר הוא אפשרי. יכול להיות מספיק, גם בריבוי אוכלוסין מסוג זה, לכל מי שנמצא. רק אם בני האדם יסכימו להתחשב זה בזה, ולראות זה את זה.
פגיעה באדמה
עכשיו מה הדבר אומר, וכיצד הוא מתבטא, בחיים יותר אישיים כביכול, יותר פרטיים כביכול?
אנו מדברים בהזמנה לערב זה על רעידה של אדמה. אין זו הרעידה של האדמה, אבל זו רעידה של אדמה. בהחלט רעידה, מה שקורה כעת. אפשר להגדירה כקריסה של עולם, ואפשר להגדירה כשינוי של עולם. כך או כך, העולם כפי שאתם מכירים אותו, אינו יציב עוד. הוא רועד, משום שהבסיס שעליו ההסתרה בנויה התערער קשות.
במובן הזה אנו דווקא מציעים למי שמוכן לעשות זאת, לשמוח. הזמן הוא אמנם זמן קשה, משום שהחשיפה של האופן בו הדברים קורה באמת היא אינה נעימה כלל וכלל, והיא אינה משמחת כלל וכלל, אך החשיפה שהפכה להיות אפשרית בצורה הזו בפעם הראשונה בתרבות הזו שבה אתם חיים, היא העדות הטובה ביותר לכך שמשהו חדש מתוך זה יכול להיוולד.
הריק שיש בתווך שבין שתי התגובות של בני האדם, הריק הזה הוא המקום שבו תפיסה חדשה והתנהלות חדשה נוצרים. מתוך הריק הזה נולדת, אפשר לומר, אלטרנטיבה. למרות שבני האדם אוהבים לתפוס את הפחד כדבר אמיתי ואת האהבה כאלטרנטיבה, האלטרנטיבה הזו אשר מתפתחת תהפוך להיות אנו מאמינים לדבר האמיתי היחיד שיתקיים.
לכן אנו מציעים בזמן הזה להתעודד. עוד דברים צריכים להתגלות בעולם הזה שבו אתם חיים, יש עוד שקרים שצריכים להתפוצץ וסודות שצריכים להתקלף. זה עשוי ברגעים מסוים להיות לא נעים, אך בסופו של דבר אנו אומרים כעת, בעיצומו של התהליך, שזהו גם דבר משמח.
ואיך הדבר מתבטא בחיים שלכם? אנו מציעים לבדוק היכן אתם ובאיזה אופן אתם מבקשים לשמור על האדמה היציבה.
השותף שלנו עוסק רבות באדמה, ביציבות שלה ובשבריריות שלה. אנו מבקשים מעט לדבר על מהי אדמה. הרי אתם מחפשים אדמה, בין אם באופן מוחשי ובין אם באופן רגשי או רוחני, כל חייכם. יש חיפוש אחר המקום של הבטחון האולטימטיבי, שבתוכו אתם יכולים באופן אולטימטיבי לנוח. זהו החיפוש, נדמה לנו, מאז ומתמיד.
האדמה היא המקום אשר נותן את מלוא תחושת הבטחון הנדרשת בשביל לאפשר מנוחה, בשביל לאפשר התאוששות מאירועים קשים, בשביל להיזכר במי שאתם באמת. זו הקרקע שעליה אתם יכולים לצמוח.
עכשיו, מהי הבעיה עם האדמה? לא עם האדמה הפיזית, שלמרות מה שאתם עושים לה לא באמת הולכת לשום מקום. מה עם האדמה הרגשית?
הבתים שאתם נולדים אל תוכם, ההורים שיצרו אתכם, את גופכם לפחות, ההורים האלה הם הביטויים המהותיים הראשונים של האדמה שלכם. ההורים אמורים היו לתת לכם תחושת בטחון ויציבות שבתוכה אתם אמורים להתפתח. אחראית על זה בצורה דומיננטית האימא, משום שמתוך הגוף שלה, בתוך הגוף שלה, מתוכה, מהאדמה שלה, אתם נוצרים. שם הגוף שלכם, שהוא האדמה שלכם, נוצר. האב תומך בתהליך ואחרי הלידה, אם הכל נכון, מקבל תפקיד יותר דומיננטי. זה התפקיד שהם צריכים לקחת, לתת לכם תחושה של יציבות ובטחון, מקום אליו אתם חוזרים בשביל להזכר במי אתם ולהתאושש מחוויות שאתם עוברים במהלך הצמיחה וההתפתחות שלכם.
מהי הבעיה, כפי שאתם בוודאי מנחשים? הרבה מהחוויות הקשות שעברתם קרו דווקא בבית, דווקא עם ההורים. התוצאה היא שבמקום שבו אתם אמורים לחזור להתאושש מחוויות שאתם עוברים, זה המקום שבו אתם עוברים חוויות מהן אתם צריכים להתאושש. אם באדמה שלכם אתם נפגעים, אם במקום בו אתם אמורים להתאושש אתם נפגעים ואין לכן מקום להתאושש בו מאותן פגיעות, אתם נותרים אבודים ומנותקים מבסיס. אין את המקום שבו אתם יכולים לעבור את תהליך ההתאוששות.
מי כן מצליח למצוא לעצמו מקום מחדש של האדמה הזו? אלו האנשים שרוצים ופועלים בשביל לטפל בעצם. הם שהולכים לטיפולים כאלו או אחרים שבהם הם מקבלים את האפשרות והמקום ואת הזמן להתאושש מחוויות שהם עברו, גם עם אותם הורים, עם אותו בסיס ראשוני, וגם עם דברים אחרים. אם הטיפול נכון הוא מאפשר את המקום הזה, את המסגרת הזו. בסופו של דבר אין מדובר רק בתחליף חיצוני להורים אבודים, אלא גם תהליך העוזר לאדם לבנות בתוך עצמו אדמה חדשה.
זה בסופו של דבר מה שאמור היה להיות בעולמכם במידה ותהליך ההתפתחות שלכם היה תקין. לא הייתם נשארים לגור אצל ההורים כל חייכם אם הם רק היו אוהבים אתכם. לא רק הכעס עליהם או הפגיעות מהם מניעות אתכם לעזוב את הבית – ההתפתחות כולה מכוונת לעצמאות מהבחינה הזו, ומי שקיבל בסיס יציב של תמיכה בביתו, ייהנה מבסיס יציב של תמיכה בתוכו במהלך חייו.
כך שכל מי שמפחד להפוך להיות תלוי בטיפולים כאלו ואחרים, אנו מציעים לו לזכור שהמטרה של כל טיפול, מנקודת המבט שלנו, היא לבנות בסיס פנימי שמאפשר תמיכה פנימית. אתם אמורים מנקודת המבט שלנו, לבצע סוג של תיקון, לבנות מחדש את הבסיס שאמור היה להבנות במקום שהיה אמור להוות הבסיס שלכם.
מחפשים בחוץ
עכשיו, מתוך נקודת הנחה שזה מה שאתם באמת עושים – ונדמה שזה מה שבאמת קורה למרבית האנשים שאנו רואים כעת – שימו לב מה קורה בזמן הזה.
החוויה שהאדמה איננה יציבה היא חזקה מאוד. היא חזקה מאוד לא בגלל חוויות חיצוניות כאלה ואחרות; היא חזקה מאוד בגלל שזוהי החוויה שאתם חוזרים אליה מבחינה רגשית בצורה חזקה מאוד, מרוכזת מאוד.
אתם חוזרים אליה כל אחד עם מסלולו ושיעוריו, פוגשים מחדש את החוויות שעוד זקוקות לריפוי מתהליך הגדילה שלכם עם ההורים שלכם, עם המשפחה שאמורה היתה להיות האדמה. פגיעות ישנות וכאבים ישנים, זכרונות שמה שהם יצרו, הם יצרו את אותו הנתק. מהו אותו נתק? הנתק הוא ההבנה שלמדתם ברמה זו או אחרת לחפש מקום התאוששות מחוץ לאדמה.
אם בבית של ההורים לא קיבלתם את המקום הזה חיפשתם אותו בחוץ. החוץ יכול היה להיות מורכב מהרבה פרמטרים והרבה אלמנטים, חלקם אנושיים וחלקם צרכניים. כך או כך חיפשתם את התמיכה בחוץ, וזה שימו לב יצר את מרבית החיים כפי שאתם מכירים אותם.
בני האדם תמיד מחפשים את התמיכה בחוץ. הכוח שההורים שלכם השתמשו בו לרעה הפך להיות כוח שאתם ממשיכים לתת אותו לאנשים חיצוניים, ואתם ממשיכים להתאכזר לאנשים חיצוניים שאינם עומדים בציפייה הבסיסית שלכם: שיתנו לכם את מה שלהורים שלכם לא היה לתת בשבילכם. בסופו של דבר אנו מזכירים שאת מה שההורים לא יכלו היו לתת, זה תפקידכם בלבד להחזיר אותו לעצמכם, לבנות מחדש עם תמיכה ועזרה, אבל זו האחריות שלכם בלבד.
מאחר ואתם הולכים במהלך חייכם ומחפשים בחוץ אדמה, מחפשים בחוץ יציבות, אתם עשויים פעמים רבות להתאכזב מכך שאינכם מוצאים. האכזבה, מה שהיא עושה, אם תרצו, היא מחזירה אתכם פנימה. משום שחוסר היציבות הרגשי הזה – הצורך שלכם בבטחון ובתחושה שמקבלים אתכם, מה שלא היה לו מענה – קיים בתוככם; ואין זה ביכולתו ואין זה באחריותו של אף אדם לתת זאת לכם.
היה זה במידה רבה האחריות והתפקיד של ההורים שלכם, אבל הם במידה רבה לא מילאו אחר התפקיד הזה, גם אם היתה היכולת. היום זה בידיים שלכם.
פיתוי הקורבנות
זה, נדמה לנו, קורה במידה רבה גם ביחסים עם המדינה. משום שהמדינה אמורה לתת לכם תחושה של בטחון ויציבות, ושימו לב כמה מעט היא נותנת באמת. יש בתהליך הזה מידה רבה של חוכמה, משום שהרבה מאוד מהכוח שנתתם לאותה מדינה צריך לחזור אליכם.
אנו מעודדים יצירתיות בכיוון שיוביל אתכם לבנות מבנים חברתיים חדשים, שיקטינו את הצורך וההזדקקות לאותן מערכות ישנות הנקראות מדינה. המערכות האלה יותר מכל דבר אחר עסוקות בלשמר את הצורך במדינה ולא באמת לשרת את מי שאמורים להיות בעלי המדינה, שהם האזרחים.
אבל בתוככם, נדמה לנו, הדבר מציב אתכם בזמן הזה בפני האתגר. האתגר הוא לקחת אחריות על מה שחסר לכם, על מה שאתם זקוקים לו, ולעזור לעצמכם. לא לעשות זאת לבד, משום שלבד אתם תשארו לבד מעצמכם. אף אדם אינו יכול לבנות מחדש אדמה לבד.
מרבית האנשים בעולם הזה עושים זאת לבד, אבל מי שבאמת מבקש שינוי אמיתי מבין כי שינוי אמיתי פנימי אינו יכול להתבצע לבד. אתם יותר מדי מסובכים בשביל לחזור לפשטות ללא עזרה.
דמיינו שהדבר יהיה מאוד משעמם, אם הייתם יכולים לעשות הכל לבד. בסופו של דבר, יצירה אינה מתקיימת לבד; וכך גם בנייה עצמית.
האתגר של לקחת אחריות ולעזור לעצמכם הוא משמעותי, משום שהפיתוי של הקורבנות בזמן הזה הוא גדול מאוד. להישאר קורבנות של מה שלא היה לכם, שלא נתנו לכם, של מה שלא קיבלתם, במקום לראות איפה אתם יכולים לעזור לעצמכם ברגעים אלו כיום. איפה אתם באמת יכולים לעשות שינוי. זהו האתגר, וזהו איננו אתגר פשוט, משום שאנו אומרים שוב, הפיתוי להאשים ולהישאר בקורבנות הוא גדול מאוד.
במובנים מסוימים הקורבנות הפכה להיות בשביל הרבה אנשים צורה חדשה של בטחון עצמי. אם תבדקו היטב מה קורבנות נותנת, היא נותנת תחושה של בטחון עצמי. משום שהקורבנות תמיד מדברים בבטחון על איך החיים עובדים. אין אף פעם חוסר בטחון באדם קורבן. הוא תמיד בטוח שכולם נגדו! רק אדם שמוכל להיות חסר בטחון מפסיק להיות קורבן, ולמרות שנדמה לכם שבקורבנות שלכם אתם חסרי בטחון, דעו לכם שהדבר הוא בדיוק הפוך.
הקורבנות היא הבטחון שלכם, ובשביל לבנות בטחון אמיתי אתם צריכים להפרד מהקורבנות ולקחת אחריות, כלומר, להפרד מהקורבנות ולהסכים להרגיש מחדש את חוסר הבטחון שלכם, לקחת עליו אחריות, כלומר לתת לו להיות, לטפל בו. תהליך מורכב ולא קצר כפי שהייתם רוצים; ומתוך זה לצאת לבטחון עצמי מחדש.
מהו הפיתוי? הפיתוי הוא לדלג על זה. להישאר בקורבנות, כלומר להישאר בתחושה המדומה שיש לכם בטחון. להשאר בהגנה שהקורבנות נותנת, כי אם אתם מאשימים את כולם איש אינו יכול לפגוע בכם. בדרך כלל אתם נוטים להאשים אנשים עוד לפני שהם פוגעים בכם; ולחסוך לעצמכם את הצורך לחצות את אותה תהום של חוסר בטחון שאתם גדלים בתוכה. אותו חוסר בטחון שאתם זוכרים מהילדות שאינכם רוצים להרגיש מחדש.
מהי החוכמה בזמן הזה? החוכמה בזמן הזה מפגישה אתכם עם חוסר הבטחון הזה בין אם אתם רוצים ובין אם לא. מאחר ומערכות התקשורת התת-קרקעיות הופכות להיות יותר ויותר גלויות, ומה שהיה מאחורי הקלעים הופך להיות יותר ויותר חשוף, הרי שחוסר הבטחון שלכם גדל. הוא נהיה ברור ומוחלט, והוא יכול לעשות לכם אחד משני דברים: להשאיר אתכם בקורבנות, או לקחת אתכם בחזרה הביתה. להמשיך להאשים את הפוליטיקאים, מנהיגים ומדינה ולהמשיך לבחור באותם אנשים; או לחזור פנימה, ולברוא מציאות חדשה, מציאות רגשית חדשה שאין בה קורבנות, שיש בה בטחון עצמי, שיש בה הסכמה לרעוד מפחד, שיש בה הסכמה לפתוח את אותם הרגשות ולטפל בפצעים שאתם מעדיפים שלא לטפל בהם, ומתוך זה לברוא מציאות חדשה אמיתית. לא רק אישית, עם הזמן רחבה יותר וגדולה יותר, שתוכל להציע עם הזמן סוג של אלטרנטיבה למה שאתם מגדירים היום בתור מדינה.
זה האתגר בזמן הזה. הרבה ממנו הוא אתגר אישי, יש בו פוטנציאל לאתגר יותר ציבורי או חברתי לזמן שעשוי להיות יותר מאוחר. אך כרגע האתגר הוא אישי, והוא משמעותי. אי אפשר לברוח ממנו משום שהוא מקיף אתכם מכל עבר. אנו מציעים לא לברוח, אלא להישאר. להישאר ולרעוד מפחד. לרעוד, ולטפל באותם פצעים ישנים, לחזור ליחסים עם הורים ולטפל בתחושה של חוסר הבטחון, שבבית שאמור לתמוך בכם פוגע בכם. לטפל בכל זה, ולראות כיצד זה לוקח אתכם, אט אט גם לחוויה פנימית חדשה ומתוך זה גם למציאות חדשה.
אנו נסיים בשלב זה,
שמחנו.
אם כך, שלום.
טוהר.
