אם כך, שלום.
אנו מתחילים, מפגש נוסף. מפגש מוזיקלי של שני קולות. מדובר בדואט… אולי יותר בדואליות. השאלה היא, מהם שני הקולות ומה הם שרים? באיזה טון, ומהו המסר, מהו המסר הסמוי, זה שמסתתר מאחורי המילים?
נדמה לנו שזה ממאפייני הזמן הזה שבו אתם נמצאים. בני אדם אומרים דברים ולא אומרים דברים. יש סודות שאינם מדוברים, ובכל זאת סודות מטבעם לחשוף את עצמם, כך שהם מדברים בעצמם גם אם האדם אינו דובר אותם. כך אתם עשויים לענות בשני קולות ולשמוע בו זמנית שני קולות, שתי שיחות.
פעמים רבות אין בין הקולות הללו הרמוניה. הפער עשוי להיות חריף ועשוי להיות מבלבל, משום שהוא מגדיל את חוסר הבטחון. האם אפשר לסמוך על מי שאתם מדברים איתו? משום שאתם שומעים את מה שמסתתר מעבר. כיצד ניתן לבנות אמון, כיצד ניתן לדעת עם מי לשתף פעולה ועם מי לא, מתי לשתף פעולה ומתי לא? השאלה הזו נדמה לנו עשויה להיוותר ללא מענה, משום שאין באמת תשובה אחת. יש משחק של הימור כל העת, הקשבה לאינטואיציה מבלי לדעת מה צפוי להיות בהמשך. משום שלעיתים הלב ייקח דווקא אל האדם ואל הקול והמקום אשר יטעה. משום שלעיתים, זהו הדבר שדרכו צריך לעבור.
לכן, כשאתם באים לסמוך ולקבל החלטה, דעו שאתם נמצאים בתוך לא ידוע, ואינכם באמת יכולים לדעת. יש דברים רבים שניתן לבדוק, ישנם כלים רבים שבאמצעותם ניתן לסנן אנשים. התחושות שלכם הם הכלים הללו. אך מעבר לכך אתם נמצאים בתוך הלא נודע. הדבר היחיד שאתם יכולים לבנות ושאליו אתם יכולים לחזור הוא ההסכמה בכל פעם ללמוד מתוך מה שקורה על מה שקורה בתוככם, על מי שאתם.
חוסר אמון
חוסר האמון נדמה לנו הוא אשר כה זועק בזמן הזה. חוסר האמון הוא פנימי במהותו, הוא פנימי במקור שלו. בפער שבין המודע ללא מודע יש חוסר אמון. אותו החלק החמקמק הנמצא בכם, המהווה אתכם, אותו חלק שאינכם מכירים ואינכם רואים, אותו החלק היוצר מציאות, אי אפשר באמת לדעת מה הוא ייצור.
זהו החלק שעליו אינכם סומכים, זהו החלק אותו אתם מבטלים. אך מאחר והחלק הזה דוחף אתכם כל העת להשתנות ולהתקדם, אתם חיים בדרך כלל בסוג של משיכה ואז דחייה. משיכה אחרי מה שהפנימיות רוצה ודחייה או רתיעה, משום שהפחד עולה ממה שעשוי לקרות, ואתם מעדיפים שלא, לא לקחת סיכון גם אם המחיר עשוי להיות ייאוש או תסכול או קורבנות. אתם מעדיפים לחיות ולהשאר על הגדה הבטוחה ולא להכנס למים, משום שאינכם באמת יכולים להעריך מהו העומק שלהם, ואתם מחליטים שאינכם יודעים מספיק לשחות בשביל לקחת את הסיכון.
איך פותרים כזו דילמה? נדמה לנו שראשית כל יש להודות בה ולהכיר בה. הפחדים מפני אובדן היכולת לחצות תהומות הם הפחדים שבהם יש לטפל, הם הפחדים שדרכם יש לעבור. לפחד ולהסתתר אם יש צורך, ולהתכווץ אם זו ההרגשה. לנסות להמנע אם זוהי החוויה, ובשלב מסוים להעיז ולזוז קדימה.
הלא ידוע הוא עובדה מהותית בצורה שבה החיים בנויים, והוא עשוי להיות הרפתקאה ברגעים אך גם מעורר אימה ברגעים אחרים. נדמה לנו שהדרך הנכונה לחיות בתוך החוויה הזו היא לשחק בין ההתמסרות לפחד, ללכת עד הסוף עם כל הרגשות, ולאפשר לעצמכם את הקצב הנדרש ואת המרחב לחוות את כל הרגשות.
אל תזלזלו ואל תקלו ראש בפחדים. מה שמבחינה הגיונית יישמע כדבר פשוט לעשות, שינוי קל עשוי מבחינה רגשית להוות איום גדול, להוות יותר ממה שההגיון מבין. הפער הזה עשוי בהחלט ליצור תסכול, אבל התזכורת לכך היא שאינכם באמת יודעים ומבינים את ההשפעה שיכול להיות לשינוי חיצוני על הפנימיות שלכם.
לפיכך, הקצב נדמה לנו הוא פעמים רבות נכון, ויש מה ללמוד בתוך התהליך. אנו מציעים לזכור שקודם כל חשוב לעבור את התהליך לפני שדברים יוכלו לקרות באופן יותר מלא ויותר הרמוני. יותר שקט ממה שהם היו בעבר. אז נדמה לנו הדואליות יכולה בהחלט להפוך לדואט. אז המנגינה האמיתית של המציאות יכולה להתקיים בכל העולמות ובכל הרבדים.
האדמה הולכת
ראו מה קורה בתוך העולם שלכם. נדמה לנו שהאדמה קמה על רגליה, והתחילה ללכת. בני אדם רבים מוצאים את עצמם עומדים באוויר משום שאין קרקע מתחת לרגליים, והיכן שהיתה האדמה היא כבר איננה. פתאום יש נפילות שעשויות להתבטא במציאות בצורות מורכבות וקשות מאוד.
הגמישות שאנו חוזרים ומדברים עליה לאורך המפגשים נבחנת היטב בזמן הזה. היכולת לנוע בין מצבים ובין חוויות, היכולת הזו חשובה מאוד בזמן הזה, והיא תיעשה יותר ויותר חשובה גם בעתיד, משום שהמטוטלת תנוע במהירות רבה יותר בין שני הקולות, היא תעביר אתכם דרך הקול הזה ופעם דרך הקול הזה במקומות בהם הדואליות עדיין קיימת במהירות רבה יותר מבעבר. גמישות לפיכך היא חשובה.
הנטיה הבסיסית של בני האדם היא לקבל החלטה מתוך מצב כזה. מה לעשות, מה לרצות, מה להשקיע ומה לבחור. יש אוטומט שמנסה להפסיק את התנועה של המטוטלת, ולנוע בכיוון אחד, בכיוון ברור. להיות דבר ברור.
דווקא בזמן כזה, במציאות כזו, נדמה לנו שיותר מבעבר, יותר מאי פעם, לא כדאי להחליט החלטות. פעמים רבות חלקים מהמציאות אינם נראים לכם עדיין, וכשהתנועה של המטוטלת תפסק ותהיה בהירות ונחישות פנימית, אז הדברים האמיתיים יוכלו להתגלות. אם תנסו להפסיק את התנועה טרם זמנה אתם עשויים להפסיד במובנים רבים את מה שאתם יכולים להגיע אליו. לכן, ככל האפשר, המנעו מהחלטות, אפשרו בזמן הזה ובזמנים הבאים לנוע עם המטוטלת, לחיות בלוח זמנים משתנה, ברגשות משתנים, ברצונות משתנים. תנועו לפי הצורך ובמידת האפשר, ולאט לאט אפשר יהיה לראות מתוך מה אתם נעים ולאן אתם הולכים, מי באמת אתם רוצים לעשות.
נדמה לנו שבזמן הזה, שהאדמה צועדת קדימה, כוחות נוספים, אפשר אולי לומר עמוקים יותר, מתעוררים מחדש ונכנסים לפעולה. יש במובן מסוים הפצצה בעולם שלכם. הנוכחות של האור מוגברת, והיא נשלחת ממקום למקום בפעולה שדומה לטילים. זו הסיבה שכולם רוצים לשלוח אותם או שולחים אותם זה על זה.
הסיבה שהעיסוק בטילים הוא כה מוגבר, משום שיש רצון של אלו הנעים מתוך הפחד להפסיק את התנועה של האור המתקיימת בעולם הזה. מעבר לכך נדמה לנו, שאלו המשתמשים בטילים חשים צער והפסד על הגבריות שלהם. טילים, נדמה לנו, ככל שהם ארוכים יותר, מהווים פיצוי הולם יותר…
גברים רוצים לכבוש והפחד רוצה לסגור. זו נדמה לנו מהות המאבק המתחולל בזמן הזה, ניסיון לסגור כוח שכבר מתעורר, משום שמתחת לפני הקרקע מתחולל שינוי, והוא יהיה אפשרי להתגלות כשבני האדם יסכימו להכנע למה שהם ביקשו שיקרה.
בני אדם רוצים שקט, ואם אפשר לומר, בני אדם מסוימים רוצים שלום. אבל קשה לנוח בתוכו ולעבור את הטרנספורמציה מחיים של מצוקה לחיים ברווחה, ולפיכך המאבק נמשך ולעיתים אף תופס תאוצה, במקביל לכך ששינוי שנבחר לפני זמן רב בממדים רבים רוקם עור וגידים ומתחולל אט אט, כמעט בצורה ממשית.
כל זה כרגע קורה מתחת לפני הקרקע, השינוי או הפוטנציאל שלו אשר הולך ונבנה, וכמו שאמרנו מעל פני האדמה מתחוללת מהומה רבה מסביב לזה. יש מאמץ להפסיק את מה שאט אט נדמה כבלתי אפשרי להפסיק. שינוי אשר נדמה שכמעט ואין דרך לחזור ממנו.
לכן נדמה לנו כדאי לשים לב למאבק בתוככם. חוסר האמון אשר יוצר את המלחמה, אשר דורש החלטיות גם בזמן ובמצב שלא ניתן להגיע אליה. שימו לב למאבק הזה. אתם רוצים לחזור לתחושה של יציבות, של בהירות בזמן שלא ניתן ליצור זאת, בזמן שכדאי לתת לשינוי לקרות גם אם הוא נראה בלתי אפשרי, משום שדבר מה אכן קורה מתחת לפני האדמה. גם זו הפיזית לעיתים, והרבה זו הפנימית. היא מתערערת ומשתנה, צועדת קדימה ולעיתים אחורה, מבלבלת את המוחות ואת ההגיון במטרה אחת בהירה – לפתוח את הלב.
מסביב לתהליך הזה מתחוללת המלחמה בתוככם, וכרגע, בתוך המלחמה הזו, יש שני קולות עם הרבה מאוד חוסר אמון ואי ידיעה למה להאמין ואחרי מה ללכת. דיברנו על כך במפגש קודם, על הסימנים שיש באותם המקומות שאחריהם לא כדאי ללכת. אותם המקומות של כאב סגור, אשר מפתים אתכם. אך יש בהחלט שאתם עומדים מול הלב שלכם, והלב שלכם שר את שיר הבית. הוא קורא לחזור אל המקום של הבטחון. הוא קיים, המקום הזה, גם בעולם שנדמה שבטחון אין בו כלל. הוא קיים בתוככם, והוא נדמה לנו דורש לצעוד צעד קדימה, לתת יותר אמון ביכולת שלכם לחצות נהר של מים שאינכם באמת יודעים מהו העומק שלו.
היכולת קיימת, האמון פחות, והפיתוי לסגור ולנווט את התהליך גדול. דווקא עכשיו, יותר מאי פעם, כדאי לנוע עם תנועת המטוטלת, לנוע עם התנועה הפנימית, במעבר בין הדפוסים, בין הגדות של הנהר, בין אמונה לחוסר אמונה. מתוך זה יכולה להבנות התמסרות חדשה, ומתוך התמסרות, מה שמתחולל מתחת לפני הקרקע יכול להתגלות. מה שבאמת מפציץ את האדמה יכול להראות את פניו. לא מדובר בטילים, כי אם באהבה.
בשלב זה אנו נסיים.
שמחנו,
אם כך שלום.
טוהר.
