בימים האחרונים אני חושב הרבה על הצורך שלנו להתבגר, ועל האופן הילדותי בו אנו תופסים את החיים.
הרובד המוכר, המיידי, של הילדותיות שלנו בא לידי ביטוי ב- מגיע לי, כולם אשמים בצרות שלי, אני תמיד הייתי בסדר, אני לא מבין למה זה קורה לי ולמה זה מגיע לי.
הילדותיות הזו מניעה אותנו לריב עם עצמנו ועם אנשים, לבוא בטענות לעצמנו ולאחרים. זו הקורבנות שלנו, תחושת הקיפוח, הפספוס והחרטה, וגם ההישגיות והפרפקציוניזם. היא מניעה תחרותיות, מאבקים ומלחמות.
ההתבגרות במקום הזה באה לידי ביטוי בהבנה שהחיים לא עובדים על בסיס מגיע לי או לא מגיע לי, שיש סיבות שונות לסיבה שבגללה דברים קורים. פעמים רבות, בניגוד לתפיסה הילדותית שלנו, כן יש לנו השפעה על מה שקרה; אנחנו לפעמים גורמים לדברים להיות כפי שהם, ובכל מקרה, יכולים (לרוב) לשנות אותם.
ההתבגרות במקום הזה מתבטאת בתפיסה רחבה יותר של המציאות, על ההיבטים המורכבים שלה. אין רק אני, אלא אנחנו, ומתוך תפיסה בוגרת אפשר למצוא דרך לשתף פעולה במקום לריב ולהאשים. ההתבגרות באה לידי ביטוי בחידוד היכולת להשקיע בדברים הנכונים, והיא מאפשרת לחיות חיים יותר רגועים ושקטים, מפויסים, בהם ההצלחה מבוססת על השקעה מדויקת של משאבים.
הרובד הפחות מוכר, הסמוי, של הילדותיות שלנו, בא לידי ביטוי בתפיסה פשטנית של המציאות. זו תפיסה ברורה, חד משמעית, של החיים, בה אנחנו נמצאים בתוך תבנית מסוימת, כמו גם האנשים בחיינו והחיים עצמם. למשל, או שאני טוב או שאני רע. או שאני אוהב אנשים או שאני מפחד מהם. או שאני בעל חמלה או שאני שונא. או שהחיים טובים או שהחיים רעים.
הילדותיות הסמויה שלנו מניעה אותנו למצוא נוסחאות ודרכי פעולה ברורות. היא-היא התשתית שמתוכה אנשים נמשכים לספרי עזרה ראשונה, מנהיגי כתות וישויות שאומרות לאנשים מה יקרה ומה לעשות. כל גורם בעל סמכות וידע (גם אם בעיניי עצמו), שמדבר בצורה מוחלטת על המציאות, נותן תחושה של ביטחון, והתפיסה הילדותית שלנו את המציאות מקבלת בעזרת אותו גורם אישוש ומענה. מנגד, ובו בעת, הילדותיות שלנו מניעה אותנו לתפוס את עצמנו כמקור היחידי לידע, חוכמה ויכולת לעזור לעצמנו. "אין יותר גורואים", "כל התשובות נמצאות בתוכי" ו"אין לי על מי לסמוך אלא על עצמי", הם חלק מהביטויים של התפיסה הילדותית הזו.
ההתבגרות במקום הזה באה לידי ביטוי ביכולת לתפוס את המורכבות של החיים, להכיל את הניגודיות ולחיות איתה בשלום. אנחנו גם טובים וגם "רעים", כאשר ההתבגרות מביאה להבנה שגם אין באמת דבר רע (למעט רוע של ממש, שאין במרבית האנשים).
ההתבגרות מביאה אותנו להבנה שאין כלל אחד שלפיו אפשר לחיות, ושאין אמת אחת לפיה החיים מתנהלים. מצבים שונים יכולים לחייב תגובות שונות, ואי אפשר לדעת מראש כיצד להגיב בכל פעם שמשהו קורה. בין אם מדובר בהחלטות קלות כמו האם לצאת לחופשה או לא, ובין אם מדובר בהחלטות מורכבות כמו באיזו דרך לטפל בבעיה בריאותית, תפיסה בוגרת של המציאות אומרת שכדאי להתייעץ (כי אנחנו לא רואים את כל ההיבטים של המציאות), להפעיל שיקול דעת, ולבחור בכל פעם את מה שנכון לנו, כל אחד לעצמו, מתוך הבנה שאין אמת אחת שנכונה לכולם ואין אמת אחת שנכונה לכל המצבים.
התבגרות היא משהו שלפעמים קורה לאנשים בחיים, מכורח הנסיבות וההתמודדויות, אבל לא בטוח שזו ההתבגרות אליה התכוון המשורר. ההתבגרות הנפוצה מהולה באכזבות, בציניות וב"ריאליות". בתפיסה המקובלת של התבגרות, אדם בוגר לא מאמין בישויות ובפיות, ולא מאמין בניסים ובעולמות נסתרים. זו אינה התבגרות בריאה; זו ילדותיות פגועה שהופכת אנשים לקשים וסגורים.
התבגרות בריאה מבוססת על שמירה על קשר עם החלק הילדי, היודע שיש יותר ממה שחמשת החושים מספרים לנו, ובו זמנית עם החלק המבוגר, המפעיל את הכלים שיש ברשותו כדי לקבל החלטות ולנוע בחיים בצורה הטובה ביותר. התבגרות היא תולדה של שיתוף פעולה, והיא הופכת אנשים לפתוחים ורכים.
הרוחניות יכולה לעזור לנו להתבגר, והיא יכולה לקבע את הילדותיות שלנו, מבלי שאנחנו מבינים עד כמה אנחנו ילדותיים.
בטוחים שיש אמת אחת?
בטוחים שאף אחד לא יכול לעזור לכם?
בטוחים שאתם יודעים את כל התשובות?
בטוחים שאתם יודעים מי אשמים במצב שלכם?
בטוחים שמצאתם את האור וכולם צריכים ללכת בעקבותיכם?
בטוחים שמצאתם את האדם שיגיד לכם מה לעשות ואיך לחיות?
אם כן, הגיע הזמן להתבגר.
