להוריד חולצה, פעולה פשוטה שהפסקתי לעשות אותה במרחבים ציבוריים בסוף שנות העשרה שלי. המשכתי לעשות אותה רק עם גברים, במפגשים חד פעמיים או יותר.
בגיל שלושים, מאז הדייט הראשון עם בעלי, במשך כמעט 18 שנה, הוא היחיד שראה אותי עושה את הפעולה הזאת. וגם איתו היו הרבה רגעים של התפשטות מלווה במבוכה ופחד.
לפני שנה ורבע התפשטתי בחוף ים נידח בקפריסין. בעלי צילם אותי עומד בתוך המים, ואת התמונה העליתי, בחיל ורעדה, למרחבים אנונימיים בטוויטר.
השנה חזרתי לפשוט חולצה מחדש עם אחרים, בסטוצים, במסגרת הזוגיות שהפכנו לפתוחה. זה היה, ועדיין לפעמים, מצמרר אותי מבפנים. כאב עמוק ופחד להיפגע הופכים באותם הרגעים לדריכות – האם אני אקבל דחייה.
בחודש שעבר הרחבתי את המעגל אקספוננציאלית. התפשטתי עד תחתוניי במועדון בברלין, ושלושה ימים אחר כך עשיתי את אותו הדבר בסאונה לגייז בברלין. עוצמת הרגשות שהרגשתי באותן הפעמים עלתה גם היא אקספוננציאלית.
אתמול עשיתי עוד מאותו הדבר, אבל באופן שונה לחלוטין. נותרתי בתחתונים בלבד, מצטלם אצל Panda By Dror באופן שמספר על תהליך של שחרור מביקורת פנימית נוקבת.
סשן של חמש שעות. אינטימי, משחרר, מרפא. נעתי בין התרגשות מפתיעה לכאב עצום להקלה גדולה. יצאתי עם הרגשה שירדה ממני שכבת הגנה שהיתה דבוקה היטב, ונותרתי חשוף ופגיע וכואב.
בבית הוא חיבק אותי, בעלי האהוב, החזיק אותי, ולאט לאט הכאב נרגע, בעודי מספר לו מה היה.
אני כל כך גאה בעצמי על הצעדים האלה. ובו זמנית יודע שהדרך לחופש מלא להוריד חולצה, עוד ארוכה.
נ.ב.
לרגע אחד, בכל אותם המצבים והמרחבים בהם פשטתי חולצה בשנה ורבע האחרונות, לא חוויתי דחייה. מלבד זו שעדיין מתקיימת בתוכי
