חוסר אונים בזמן מלחמה

בתוך הפחד והמתח הנוכחים תמיד, והכאב והצער והעצב – וגם הכעס, שמדי פעם אני מרגיש, ישנו חוסר אונים, הקיצוני ביותר שחוויתי מזה הרבה מאוד שנים.

חוסר אונים, שכן איני יכול להשפיע באופן שאני רוצה. מה אני רוצה? להפסיק עכשיו ומיד את כל מעגל הדמים, לשבת לשיחות שלום עד שייצא עשן לבן, כלומר הסכם שיסדירו את החיים המשותפים של כולם בארץ הזו. זה לא יקרה, ולכן חוסר האונים.

הידיעה שהמלחמה רק החלה; שהיא מטשטשת סוג של מלחמת אזרחים שעשויה להתפרץ מחדש בהמשך; שאנשים ממשיכים לא להקשיב אחד לשני ולחשוב שהם יודעים הכל; שהרוע ממשיך להתקיים; שהסבל ממשיך להתקיים. עוד אזעקה ועוד בהלה ועוד תפילה שנצא בלי פגע, אני וכל האנשים שאני מכיר ואוהב. עוד כמה שעות שעוברות עד שאני נרגע מהאזעקה, ולא באמת נרגע, כי בכל רגע יכולה להיות אחת נוספת.

עצב שאין לו תחתית, חוסר אונים קיצוני. אין לי אלא להיות במה שקורה.

בתוך כל זה אני עושה כדי להשמיע את עצמי, כדי לסייע. כותב, מתקשר, מנחה מדיטציות, מקיים מפגשי ריפוי. מאז שהחלה המלחמה, המעיין שנובע בתוכי מרגיש כמו נהר. אני מרגיש טוב כשאני מתמסר לתנועה הזו של הבעה ויצירה, אבל היא אינה מסלקת את חוסר האונים. דבר לא יכול לסלק אותו, שכן מה שאני רוצה לא יכול להתקיים, ומה שמתקיים הוא אינו מה שאני רוצה.

עם זאת, מה שמתקיים הוא מה שמתקיים, ומה שנותר לי הוא לבחור את הגישה שלי למצב: האם אני נלחם במצב או נכנע. האם אני נכנע לחוסר האונים, או נלחם בו.

אני מודה לאל, לאלה ולעצמי, על 28 השנים שאני לומד אצל ורדה את הדרך הרוחנית המיוחדת הזו. לומד מהו חוסר אונים, לומד להתמסר, להיכנע למצבים שהם מעבר לשליטתי ולטווח ההשפעה שלי. להיכנע כדי להפסיק את המאבק, כדי להפסיק את הקורבנות ואת הסבל שלי. להיכנע כדי להתפתח, כדי ללמוד, כדי לאפשר לעצמי להיות. תודה לאלה, לאל ובעיקר לורדה, שהדרך שהיא פיתחה כל כך עוזרת לי (גם) בימים אלה של מלחמה.

חוסר אונים. נדמה לי שזה המצב שהכי קשה לאנשים להתמודד איתו. הוא מביא איתו כל כך הרבה רגשות קשים, שמיד נוצרת בנו תנועה של עשייה ופעולה. לפעמים זו תנועה מבורכת. ההתנדבות של אנשים בימים אלה נובעת, בין השאר, בתגובה לחוסר האונים. יש לתנועה הזו גם ביטויים אחרים, כמו הרצון לשטח את עזה ולהרוג את כל הערבים. או הביקורת העצמית ורגשי האשמה, שגם הם ביטוי לקושי להיות בחוסר אונים. תגובות שונות, טבעיות, שמעידות על קושי משמעותי, איתו כולנו מתמודדים: להיות בחוסר אונים.

אלה ימים של מציאות בלתי נתפסת. תמשיכו להקשיב לעצמכם ולתמוך בעצמכם. בו בעת, תסכימו לחוסר אונים שאתם (אולי) מרגישים. זה יכול להפחית את המאבק ולהפחית, או להעלים, את הסבל (אבל לא את הכאב. על ההבדל בין כאב לסבל, בפעם אחרת).