ארבע החומות של בעלי הבית

חומה של אשמה

החומה הראשונה והמיידית שבה אתם נתקלים, היא חומה של אשמה. זה מה שקורה לבני אדם רבים – אתם מתרגמים לקיחת אחריות ללקיחה של אשמה. זו דרך מתוחכמת להדוף את האחריות.

כאשר אתם מתרגמים כך את המציאות אתם פעמים רבות מגיבים בהדיפה, או מגיבים בספיגה; או שאתם הודפים את האשמה או שאתם סופגים אותה. אבל גם בדרך זו וגם בדרך זו, אתם בפועל נמנעים מלקחת אחריות, שכן לקיחת אחריות אין פירושה להבין איפה אתם לא בסדר. לקיחת אחריות פירושה להבין שהכל בסדר.

זו המשמעות האמיתית של לקיחת אחריות, אבל אתם רגילים לתפוש את המציאות בתור מציאות של רע וטוב ולכן אתם מנסים להבין איפה אתם בסדר, להימנע מאיפה אתם לא בסדר. וכאשר אתם מתבקשים לקחת עוד אחריות, האשמה היא המנגנון שבעזרתו אתם משאירים את עצמכם במקום בו אתם נמצאים, בתוך הצמצום בו אתם רגילים לחיות, בתוך האחריות המוגבלת שאתם רגילים לקחת.

לקחת יותר אחריות על היותכם, על הכאבים שלכם, על המתנות, כל זה הוא בבחינת שינוי. כדי להימנע משינוי, כדי להימנע מללכת אל הלא מוכר, אל הלא ידוע, כדי להימנע מלחזור הביתה, אתם מרימים חומה זו של "אני לא בסדר", ומתוך זה הודפים את מה שמגיע אליכם, או שמא סופגים זאת כמה שיותר עמוק.

האשמה היא סם ממכר, משום שהיא מטשטשת את המציאות. אמנם היא איננה חוויה נעימה, זה איננו סם שגורם לכם להרגיש טוב, אבל בתפישה של בני אדם, אשמה היא דרך להימנע מלהרגיש עוד יותר רע, גם אם בפועל ההרגשה הרעה היא מה שאתם נשארים איתו.

אז זו החומה הראשונה, המיידית והנפוצה יחסית, שאתם עשויים לפגוש בתוך עצמכם בבואכם לקחת יותר מן האחריות שעליכם לקחת על מי שאתם.

חומה של לא ראוי

החומה השנייה היא החומה אשר אומרת אני "לא ראוי" או "לא ראויה". זו תחושה מעט שונה מזו של האשמה. היא תחושה שהיא יותר כואבת, והיא קשורה לליבה של מי שאתם.

היא אומרת, התחושה הזו, אצל חלק מכם, "אני אינני ראוי להיות". לעיתים התחושה הזו אומרת "אינני ראוי למתנות השונות". אבל אתם אינכם אומרים על עצמכם "אינני ראוי לכאבים הללו", שכן לכאבים שלכם, לבעיות, את זה אתם פעמים רבות מאמצים כמעט בשמחה, זה המקום שאתם מרגישים בו בנוח.

להיות ראויים למתנות, לעצם היותכם, לתחושה שמביאה איתה התרחבות ונינוחות, זו התחושה שאתם נמנעים ממנה, זו התחושה שאתם אינכם מסוגלים להכיל. וכאשר אתם מתבקשים לקחת יותר אחריות, על היותכם, ועל המתנות שאתם נותנים, ועל המתנות שאתם מקבלים, זו התחושה שעשויה לעלות, זו החומה השנייה שאתם פוגשים בדרך. חומה אשר אומרת "אני לא ראוי", "אני לא ראויה".

חומה של חוסר אמון

החומה השלישית היא החומה של חוסר האמון, והיא דבר מה שחשוב לנו להסביר.

חלק מרכזי בשינוי שהכל הולך ומתהווה בעקבותיו הוא שינוי שעיקרו מעבר מנפרדות לשיתוף פעולה. אתם מתבקשים בדרכים שונות להיפתח, לעזור ולהיעזר, לתת ולקבל, לחזור לצורת החיים הטבעית שאתם נמנעים ממנה כבר עידנים רבים. גם אחד עם השני, גם עם עצמכם, גם עם מימדים שונים ועולמות שונים, פיזיים ולא פיזיים.

בכל הקשור בלקיחת אחריות אתם מתבקשים – כתוצאה מכך שאתם מכירים יותר במתנות שלכם, במתנות שאתם נותנים ומקבלים – לחזור אל שיתוף פעולה. לפרק הימנעות וסגירות ולהיפרד מצמצום. כאן כאמור קשורה אותה חומה של חוסר אמון.

זו התחושה אשר אומרת אין על מי לסמוך, העולם הוא מסוכן, בני אדם הם הפכפכים, ולכן כדאי להיזהר ולשים לב, ולא לתת, לא למהר לתת, לא למהר לקבל, להיות חשדניים.

בדברים שלנו איננו מעודדים אתכם להפסיק לבחון מה מתאים לכם, ולתת ולקבל כל דבר. לא כל דבר אשר מגיע אליכם מתאים למי שאתם רוצים להיות, וחשוב שתשמרו על חוש האבחנה שלכם ועל חופש הבחירה. אבל פעמים רבות אתם אינכם באמת פועלים מתוך חופש בחירה, שכן ישנו חוסר אמון אשר אומר בוא נסגור, בוא ניזהר, בוא נעצור, בוא נצמצם.

זהו מפגש – אם הוא מתקיים בתוככם, אם אתם מזהים חומה זו – שחשוב להכיר בקיומו. כמו אל שאר החומות, זו של האשמה, זו שאומרת "אני לא ראוי" או "אני לא ראויה", חשוב להביא ריפוי. להביא ריפוי אל הרגשות ואל הכאבים, אל התפישה והפרשנות של מי שאתם ושל איך העולם הזה פועל.

חומה של קורבנות

אתם רגילים לתרגם את העולם מנקודת מבט מנותקת. נקודת מבט מנותקת אומרת שהדברים קורים לכם, ואתם צריכים להתאים את עצמכם אל העולם ולהיזהר היכן שיש צורך להיזהר. חלק מהאתגר אשר כרוך בלקיחת אחריות, הוא ההבנה שהעולם הוא תגובה אליכם, והוא זה המבטא אתכם, ולא להפך.

זה לכאורה בסך הכל הבדל של סמנטיקה, של משחקי מילים. אבל בפועל זה הבדל משמעותי המשנה הוויה וחוויה, אשר משנה מציאות. משום שאם אתם מבינים שהמציאות היא תגובה אליכם, אתם יוצאים מתוך דינמיקה של מלחמה ומאבק ועוברים אל דינמיקה של שיתוף פעולה. שכן כאשר המציאות מגיבה ומתנהלת באופן שהוא איננו הולם את מי שאתם רוצים להיות, אז אתם יכולים להיעזר במה שקורה כדי ללמוד על מי שאתם כעת. מתוך הלמידה והריפוי, כאשר אתם משתנים, המציאות משתנה גם כן. והיא משתנה במהירות רבה, בהתאם למהירות שבה אתם משתנים בעצמכם.

ככל שזה קורה, ככל שכך הדברים פועלים, אתם מתמודדים עם אתגרים שונים. באופן מסויים אתם עשויים לחוות דווקא עליה במספר ההתרחשויות והאירועים והחוויות שקורים לכם. אתם עשויים לעיתים להרגיש קורבנות יותר גדולים מאי פעם אל מול מה שמתרחש או אל מול מי שאתם. כאשר אתם רואים יותר בבהירות את מי שאתם, גם אל עצמכם אתם יכולים להגיב באופן הזה.

זו במובן מסויים החומה הרביעית, זו אשר מפרידה ביניכם לבין עצמכם, בינכם לבין העובדה שאתם בעלי הבית ויוצרי המציאות. אתם עשויים לתרגם את הדברים כמו קורים לכם, שאתם קורים לכם, ואין לכם כוח ואין לכם יכולת אלא להיכנע ולבעוט כל עוד אתם יכולים, או רק לבעוט מבלי להיכנע.

להסכים לקבל עזרה

אז ישנה הקורבנות, וישנה האשמה, וישנה התחושה שאומרת אני לא ראוי/אני לא ראויה וישנו חוסר אמון. כל אלו הם חומות בדרך שאתם עשויים לפגוש, וכל זה עבור חלק מכם איננו חדש, ואולי הכל איננו חדש לכם. מה שאנו מתארים הם אינם דפוסים או רגשות או התנהגויות שהן חדשות, אבל אתם עשויים בזמנים אלו לפגוש אותם בעוצמה רבה. זאת משום המציאות כולה, כפי שהתחלנו ואמרנו, מבקשת מבני אדם לעשות צעד נוסף קדימה ופנימה ולמעלה ולמטה ולכל הצדדים, ולהכיר יותר, ולקחת יותר אחריות על היותכם, על המתנות שאתם מקבלים, על המתנות שאתם נותנים, על הכאבים שבאתם לרפא בחיים אלו.

עכשיו ביחס לשאלה מדוע כל זה חייב לקרות – אנו מודעים לעובדה שיש כאלה אשר לא יכולים להתנחם כאשר הם שומעים את האמת, שכן הכאב של הנוכחות בגוף לעיתים עשוי להיות גדול מאוד, ולעיתים אין מקום לתקווה או נחמה בתוך זה. בכל זאת אנו מבקשים לומר שכל זה הוא חלק מתהליך התבגרות והתפתחות. אנו מודעים לכך שאינכם זוכרים את הבחירה שלכם להיכנס אל תוך גוף ולבוא אל עולם זה, וגם אם ישנו זיכרון מסויים, אין זה אומר שאתם מרגישים בנוח עם העובדה הזו. הכאב עשוי בהחלט להיות גדול, אבל התמיכה אשר מוגשת לפתחיכם היא גדולה לא פחות. זו הגדולה שלכם, זה חלק גם מהאתגר לעיתים, לזהות את התמיכה המגיעה ולהסכים לקבל אותה. אתם אינכם באמת לבד, ואיננו מתכוונים לכך רק באופן האנרגטי. ישנה תמיכה אשר זמינה עבורכם בצורות שונות, בעולמות שונים, מבני אדם, וגם ממקורות אחרים, לעיתים תמיכה לרגע ולעיתים יציבה.

יש מלחמה שבני אדם מסויימים מנהלים. לעיתים אתם ממשיכים לכעוס על הקיום שלכם בגוף ועל הקשיים שאתם עוברים. כל עוד אתם בועטים בהיותכם ובכאבים שלכם, אתם גם בועטים ומרחיקים מכם עזרה ותמיכה, וכך מגדילים את הקושי, יוצרים סבל של ממש, דבר אשר עשוי לפגוע פגיעה ממשית במי שאתם. לקחת אחריות על הבחירה שלכם להיות בגוף הזה, על הכאבים שבאתם לרפא, מפנה מקום לתמיכה שיכולה להגיע, ומאפשר לכם לקבל את התמיכה הזו, לחוות אותה ולהיעזר בה.

כך שכאשר אנו מציעים לכם לקחת אחריות, כלומר להיכנע אל העובדה שאתם בגוף ואל המסע שלכם, פירוש הדבר שעליכם להסכים אל הקושי, כי זו הסכמה שמפנה קושי. היא אמנם מקרבת אתכם יותר אל ליבת הכאב, אל הלב השבור, אבל היא גם מאפשרת ליותר תמיכה, ליותר אהבה, להיכנס, לגעת ולרפא.

לרפא עולם שלם

מעבר לכל זה אנו מבקשים לומר עוד דבר מה אחד. אתם נמצאים בתוך תקופה שבה ישנן התרחשויות שונות בשדה הפוליטי, כשם שבאישי כך גם בכללי בני אדם מתבקשים לקחת יותר אחריות על מי שהם.

זו איננה בחירה קלה או פשוטה, ובוודאי ובוודאי כאשר לבני אדם ישנו יותר מן הכוח. אתם עשויים לעיתים להרגיש חסרי אונים, ואולי גם חסרי תקווה ביחס למציאות המתרחשת. אבל אנו מבקשים שכאשר תחלפו על פני חוסר האמונה, ואולי הייאוש ואי ההבנה, תחזרו פנימה אל עצמכם, שכן התנועה היא התנועה הזו, ואיש אינו יכול להימלט ממנה. אפשר להילחם בה ולהגביר את הסבל, בהחלט, אבל אי אפשר להימנע ממנה.

עליכם להתבגר במובן שאותו אנו מתארים במסר זה – לקחת יותר אחריות, להעמיק את בעלות הבית, להיפרד מקורבנות, ולהתחבר מחדש אל מי שאתם באמת.

אז המשיכו אתם לרפא את עצמכם, לשנות את עצמכם, כלומר לקבל את עצמכם. מתוך תנועה זו העולם כולו יוכל להמשיך להשתנות. מידת ההשפעה שיש לכם מתוך המסע האישי שלכם על המציאות הקולקטיבית היא יותר גדולה מכפי שאתם מבינים. אז המשיכו להתמקד בעצמכם, שכן כאשר אתם מרפאים את עצמכם, אתם מרפאים עולם שלם.

אלו הן המילים שלנו לפעם זו.

שמחנו, אם כך שלום.

טוהר.