האלכימיה של הבושה – קובץ להורדה
אם כך, שלום.
אם כך, אנו מתחילים. מפגש נוסף, הזדמנות לדבר על מה שקורה. להעמיק מעט במה שמתרחש ברבדים שהם פחות גלויים לעין; גם באלו המתרחשים בתוככם וגם באלו אשר מתרחשים לכאורה מחוצה לכם.
ההפרדה הזו, בין הפנים לבין החוץ, היא אחד היסודות של העולם הזה, של האופן שבו הכל בנוי. לכן הזמנים הללו, בהם ההפרדה הזו הולכת ומיטשטשת, הם מבלבלים עד מאוד.
לעיתים, החוויה היא שהמציאות קורסת. במקרים מסויימים, היא באמת קורסת כדי ששינוי פנימי יקרה, אבל עבור מרבית האנשים המציאות אינה בהכרח קורסת. אך החוויה של המציאות היא של זעזוע עמוק, לעיתים חוויה של קריסה של ממש.
האור הולך וגדל
הסיבה לכך היא שההפרדה הזו, אחד היסודות שעליהם הממד הזה בנוי, הולכת ומיטשטשת. ליתר דיוק, היא הולכת ונעלמת.
ההפרדה היא איננה רק רעיון, היא איננה רק נקודת מבט. ההפרדה היא למעשה מידת האור שאתם מסוגלים להכיל בתוך הגוף; אור המגיע מהבית, מהמקום ממנו אתם נובעים. יש גבול מסוים, אשר מעבר אליו לא ניתן להכיל יותר אור, והגבול הזה הוא למעשה ההפרדה.
חלק מסויים מהאור ממנו אתם נובעים נותר רחוק מכם, מחוצה לכם, ובהתאם לכך, גם החוויה שלכם כבני אדם היא כזו שהדברים חיצוניים לכם, מחוצה לכם.
האור, משמעותו היא הבנה של הדברים כפי שהם. ככל שהאדם מכיל פחות אור, הוא מכיל פחות מההבנה הזו, והמציאות בהתאם נחווית כחיצונית, ככזו שמתרחשת על פי רצון נפרד, על פי היגיון נפרד שלאדם אין קשר אליו.
בפועל אין זה עובד כך. בפועל, המציאות כולה הינה הדהוד; האנרגיה שאתם שולחים לעולם חוזרת אליכם. בדומה לאופן שבו עטלפים מסוגלים לראות, גם המציאות שלכם נוצרת. אך היא נוצרת באופן שהוא איננו מודע ולכן פעמים רבות היא נחווית בהתאם.
מה שקורה בזמנים הללו הוא שההפרדה בין הממדים הולכת ומצטמצמת. המשמעות המיידית של הדבר במימד בו אתם מתקיימים, היא שאתם מכילים יותר ויותר מהאור ממנו אתם נובעים.
האור משמעותו הבנה של הדברים כפי שהם. אור זו בהירות, זו חשיפה, זו חוכמה, חוכמה עמוקה מאוד.
פרידה מהגוף
אין זה פשוט לעשות את המעבר הזה, והוא איננו חד פעמי, כי אם הדרגתי. אם אתם מוכנים להכיל יותר אור עליכם להסכים לראות יותר את עצמכם ואת המציאות כפי שהיא, לראות במדויק את האמת. האמת איננה קלה, פעמים רבות, בעיקר משום שאתם בטוחים שהאמת שאתם נושאים בתוככם, היא דבר שצריך להסתיר אותו, להתנצל עליו, ובמקרים מסויימים אפילו להתבייש בו, להכחיש אותו. כאשר אתם עומדים מול האמת, אותה אמת שאתם מעדיפים להכחיש ולשכוח, אז אפשר לומר שאתם עומדים בפני אתגר.
האתגר אומר לחוות את המציאות כפי שהיא, להרגיש את המציאות כפי שהיא, ומתוך זה להתפכח.
התהליך הזה איננו קל ויש את אלו הבוחרים ברמה מודעת, לעיתים, ולעיתים לא, לעזוב את הגוף בזמנים הללו. כלומר, להחליף אנרגיה ולחזור מחדש להתנסות חדשה, במצב תודעה שיותר מחובר מלכתחילה. מצב תודעה בו יש מידה מסויימת, פחותה, של בושה.
אם יש דבר מה משמעותי, מהותי, אשר מרחיק אתכם מעצמכם, אשר גורם לאנשים ליצור מחלות ולהיפרד מהגוף, זה בושה. זה אולי הרגש המנוגד ביותר לאהבה. כאשר אתם בכאב, אתם פתוחים. כאשר אתם בבושה, אתם סגורים. לא רק שהבושה סוגרת, היא גם הולכת ומתפשטת, הולכת ומתרבה. קל להאמין לרגש הזה, משום שבתוכו המציאות נראית אמיתית לחלוטין. כאשר הבושה עמוקה, קשה עד מאוד להכיל את האור אשר נכנס, האור אשר גדל, והדבר יוצר קושי רב.
הקושי הזה גורם לאנשים מסויימים לעזוב, וכדאי להבין את זה. זה לא מקל אולי על מידת העצב אבל זה בהחלט יכול לעזור לכם להבין מעט יותר מדוע הדברים כפי שהם, למרות שהם עשויים להיות לא הגיוניים. מדוע אנשים צעירים עוזבים את הגוף מהר, בגיל צעיר, ומדוע לא.
נכונות להתפכח
בזמנים האלו, שאתם נמצאים בהם, מתרחש דבר מה חדש. כל מה שאנו מתארים איננו חדש בנקודת הזמן הזו, בעולם הליניארי שלכם. זהו תיאור של תהליך ממושך. אבל מה שמתרחש בזמן הזה הוא, אפשר לומר, עליית דרגה בהיטשטשות ההפרדה. יותר אור נכנס אל העולם הזה, והוא נכנס אל העולם הזה דרך אותן הסערות שיש על השמש, ומעורר בתגובה שינויים בבטן האדמה עצמה. לכן האדמה יותר ויותר זזה בזמן הזה, והיא תמשיך לזוז.
מה בעיקר זז בתוך זה הוא אתם עצמכם. זה מה שצריך להמשיך לקרות. לכן, אם היינו צריכים לצייד אתכם בתכונה הבסיסית ביותר לחיים בזמן הזה, היינו אומרים שזו הנכונות להתפכח. זה הדבר החשוב ביותר. לא רק להתפכח מאשליות של חשיבות עצמית, אלא בעיר להתפכח מאשליות של בושה עצמית. שם, מנקודת המבט שלנו, נמצא אחד האתגרים הגדולים שלכם. האם אתם מסוגלים להתבייש בעצמכם ולהפוך את הבושה לליטוף? לאהבה? האם אתם מסוגלים להתבייש ולהפוך אותה לרכות?
לשאול שאלות מחדש
התנסיתם בזה במידה כזו או אחרת, משום שזה איננו רגש חדש ואנו לא מדברים על משהו חדש. אבל במידה כזו או אחרת, אתם עומדים היום בפני הבושה הפנימית שלכם. פעם נוספת, אתם מתבקשים להניף את כלי האור שלכם בתוך עצמכם, וליצור טרנספורמציה במקום שבו נדמה שהכל תקוע.
זו חוויה של בושה, אשר סוגרת ומצמצמת. זו התפכחות, אשר תביא התרחשות ונינוחות.
אז אתם יכולים לעשות כפי שבני אדם מסויימים עושים. כלומר, לעשות מדיטציות ותהליכים אנרגטיים כדי להיפתח אל האור אשר מגיע, אשר גדל. אתם יכולים גם לשאול את עצמכם, במה אתם מתביישים. אם תרצו, להביא בכך אור אל המקום הפנימי, החשוך. במה אתם מתביישים? גם אם שאלתם את השאלה הזו פעמים רבות לאורך הזמנים, אנו מזמינים אתכם לשאול את השאלה הזו מחדש. במה אתם מתביישים?
זה יכול להיות דבר מה פנימי או חיצוני, זה יכול להיות דבר מה מהעבר או מהווה. אבל השאלה היא אותה שאלה. במה אתם מתביישים? אין זה משנה אם זה הגיוני או לא, אין זה משנה אם עסקתם בזה או לא. זה זמן לשאול את עצמכם במה אתם מתביישים, ולהניח לעצמכם להיות בתוך זה.
אנו רואים דבר מה אשר קורה לחלק מהאנשים הנמצאים בתהליך של התפתחות אישית. הם פוגשים רגשות קשים כמו בושה, והם רוצים כבר לטפל בהם ולרפא אותם, ולהיות במקום אחר. זו בושה בתחפושת, מנגנון כזה. משום שמה היא הבעיה להיות בבושה? מה הבעיה בלהתבייש? מה מביש בזה?
אין צורך להתרחק ואין צורך להעמיד פנים של הארה, שהבושה איננה מתקיימת. כל מה שצריך בזמן הזה, מנקודת המבט שלנו, הוא לחזור אל הרגש הבסיסי הזה, שבו אין הרבה מילים חכמות אולי לומר. להתבייש ולהתפכח. להסכים לצלול ולהתעורר. זה מה שקורה בזמן הזה.
לקחת אחריות ולהשתנות
זה לא בהכרח ישנה את מלוא החוויה והמציאות לכדי יציבות. אבל מה שזה יכול לעשות הוא לסייע לכם לקחת יותר אחריות על מי שאתם. להיות יותר פתוחים, יותר מקבלים. האלכימיה של הבושה, היא זו אשר יכולה לפתוח את הגבולות, לטשטש את ההפרדה, לאפשר לכם להכיל יותר מהאור ממנו אתם באים, וליהנות ממה שהוא מביא איתו.
אנו מודעים לכך שעבור חלק מכם הדברים הללו עשויים להיות מייאשים, משום שנדמה לכם שכבר עסקתם בדברים הללו פעמים רבות, ושהגיע הזמן מתישהו לנוח. זה בסדר להתבאס, זה בסדר להתקרבן על כך שאתם עדיין בני אדם. אבל אל תתמידו בכך. אל תיצמדו יתר על המידה לחוויה הזו.
בכך שאתם מוכנים להתפכח, אתם פותחים פתח להגשמה עצמית. לכן, כדאי לזכור גם ברגעים בהם הכאב גדול, כשהייאוש נוכח, כאשר ישנה בושה, שאתם הרבה יותר מכך. החיים שלכם יכולים בהחלט לחשוף זאת בפניכם, אם תסכימו להסתכן.
בשלב זה אנו נסיים.
שמחנו,
אם כך שלום.
טוהר.
1 מחשבה על “האלכימיה של הבושה”
גיליתי לאחרונה שביליתי חלק גדול מחיי בלחפש תחושת שייכות, באופן לא מודע שגרם לי להרבה כאב.
מאז שהתוודעתי לזה התחלתי לשאול איך אני יכול לשאוב את השייכות מתוכי? איך להרגיש שייך מעצם היותי?
המסקנה שהגעתי אליה היא שתחושת השייכות הזו מגיעה יחד עם החיבור פנימה, לעצמי, לבית, למצב של נוכחות \ התבוננות \ מדיטציה.
התקשור האחרון שהעלית, לפני הטיסה שלך עם שי לצרפת, חידד לי את הקשר בין מנוחה פנימית לתחושת שייכות, ועכשיו התקשור הזה מחזק בי את ההבנה שיש בי בושה שלא ממש פגשתי, שלא לקחתי עליה אחריות, ושהיא זאת שמכווצת אותי. הכיווץ הזה מתבטא גם פיזית במתח בשרירים ובעיניים יבשות, וגם נפשית בצורת מתח וריחוק מעמצי (ומאחרים), מה שמקשה עליי להיות במצב המחובר שהזכרתי ולחוות את השייכות הנכספת. אז תודה על התקשור.
היה לי מעניין מאוד לקרוא שיש הקבלה בין המידה שאנחנו חווים את המציאות כחיצונית לנו לבין מידת האור שיש בנו. כלומר, אני מכיר את הקשר בין תחושת מסוגלות או קורבנות לבין מידת המודעות שלנו ברמה הפסיכולוגית, אבל המילים של טוהר גרמו לי להתחבר לזה ממקום יותר רחב, שממש קולטים את ההמציאות או העולם ממקום של נפרדות או יותר ממקום של אחדות, כלומר שהעולם ואני הם אחד.
היה גם מעניין לקרוא שיש קשר בין הסערות שעל השמש לבין השינוי שמתרחש בעולם, מה ששוב מראה שהכל קשור להכל, כלומר שאין באמת חוץ ופנים.