אחרי שהטורים הקודמים עסקו בהשתקפויות של אירועים שהיו בתקשורת, אשר תפסו את תשומת הלב שלי (ושל אחרים), החלטתי להקדיש מספר טורים להיבטים היום-יומיים של חוק ההשתקפויות. באופן טבעי, המקום הטוב ביותר להתחיל לדבר על השתקפויות ביום-יום הוא במשפחה, המקום בו הכל מתחיל. וליתר דיוק, ביחסים עם ההורים.
אחד הדברים הראשונים שאני זוכר מהדברים שאמרה ורדה דרור, המורה הרוחנית שלי, כאשר התחלתי ללמוד אצלה (אי שם בשנת 1995), שכאשר מרפאים את היחסים עם ההורים מסתיים המסע. מסע ההתפתחות אמנם לא מסתיים לעולם, אבל הכוונה היא שהבסיס לכל הכאבים שלנו הוא יחסים עם ההורים שלנו, וכי ריפוי של כאבים אלו הוא בבחינת סיום (שמהווה למעשה שער לשלב חדש בהתפתחות).
כאשר שמעתי את המילים הללו לראשונה הייתי בן 19, והיחסים שלי עם ההורים שלי היו מורכבים וטעונים, כפי שאפשר לצפות מהיחסים של בני נוער עם ההורים שלהם. מאז ועד היום אני נוכח לדעת עד כמה המשפט הזה נכון: ככל שיש בתוכי יותר פיוס עם ההורים שלי ועם הדברים שהיו במערכת היחסים שלנו, כך אני מפויס יותר עם עצמי ועם האנשים השונים בחיים שלי.
שלושת שלבי הפיוס
תהליך של פיוס מורכב משלושה שלבים מהותיים בעיניי. הראשון הוא להכיר בכאבים שנוצרו במהלך החיים המשותפים שלנו והריפוי שלהם. זה אינו שלב קל: הוא דורש מאיתנו לא פעם להפסיק להכחיש את המציאות, ובכל המקרים להרגיש את הכאב (והכעס והפחד ושאר הרגשות שנוצרים מתוכו) כדי לרפא אותם.
השני הוא לראות את הדברים הטובים שקיבלנו מההורים שלנו, וזה אינו קל משום שלעתים קל לנו להפוך אותם למפלצות כדי להרחיק את עצמנו מהכאב שלנו. זה פרדוקס אך זו האמת: כאשר אני הופך מישהו לרע מוחלט, אני יכול להישאר בכעס/זעם שלי כלפיו. ההסכמה לראות את הצד הטוב ביחסים תפוגג את הזעם/כעס אך תחשוף את הכאב שרגשות אלו מסתירים.
השלישי והמאתגר ביותר הוא לבחון היכן אנו דומים להם. זה מאתגר, משום שכחלק מהמריבות שיש לנו עם ההורים שלנו, אנו לא רוצים לחשוב על כך שהם דומים לנו. לראות היכן אני עושה לעצמי את מה שאני מרגיש שהם עושים לי; היכן אני עושה להם את מה שאני מרגיש שהם עושים לי; והיכן אני עושה לאחרים את מה שאני מרגיש שהם עושים לי – זה יכול להיות מטלטל. גם כאן עשויה להיות הכחשה עד שאנו מוכנים לראות את האמת. גם תהליך זה אינו קל משום שהוא מפגיש אותנו עם הכאב שלנו, ואף עם רגש נוסף: אשמה על השיפוט שיש לנו כלפי ההורים שלנו.
העיקרון שאני מצביע עליו כאן הוא אבן יסוד ביישום של חוק ההשתקפויות: אם אני מזהה/מרגיש שעושים לי משהו, עלי לבדוק היכן עושה את אותו הדבר לאחרים (כולל זה שאני מזהה/מרגיש שהוא עושה זאת לי), והיכן אני עושה את זה לי עצמי. בדרך זו אני יכול לזהות את מלוא ההיבטים של השיעור שעלי ללמוד ולהביא את הנושא לידי ריפוי. זה נכון, כמובן, לכל מערכות היחסים שלנו.
הבחירה משנה את הכל
במה זה טוב, אתם שואלים? זו הדרך היחידה שאני מכיר להביא לריפוי ולשינוי ביחסים עם ההורים שלנו, ובכלל עם עצמי ועם החיים שלי. זו גם דרך מרתקת עבור מי שאוהב לחקור את עולמו הפנימי. אני יכול להעיד כי במהלך המסע היו כל כך הרבה רגעים בהם הרגשתי זהה להורים שלי, עד שחשבתי לזמן מה שאיני קיים בזכות עצמי, אלא תמהיל בלבד של הוריי. זה כמובן אינו נכון, משום שהבחירה שיש בידיי היא זו המשנה את הכל: הבחירה לרפא את הכאבים ולהכיר תודה על המתנות; להיפרד מדפוסים משפחתיים שאינם משרתים אותי ולטפח את האיכויות שיעזרו לי במהלך החיים.
