השיעור העשירי בקורס מטאפיזיקה רגשית של אילנה רוגל התחלק לשני חלקים: אחד מרתק, השני קשה לעיכול. הכותרת של השיעור הייתה חמשת החושים וככזה, בחלקו הראשון של השיעור התעמקנו בחמשת החושים, במהויות שלהם ובשיעורים שהם מלמדים אותנו.
החלק השני, הקשה יותר מבחינתי, עסק בהבטים הרוחניים של חלקיקי האנרגיה השונים; מעין מבוא 101 לפיזיקה רוחנית, שתאפשר למי שמבקש בכך לדבר רוחניות בשפה שגם אנשי מדע יוכלו להבין. אני, יש להודות, לא נכלל על אותם אנשים.
מה עושים עם הקושי?
באופן טבעי, את החוויה המשמעותית ביותר עברתי בחלקו הראשון של השיעור. למה טבעי? לא רק משום שהנושא היה קרוב יותר אלי, אלא גם משום העיסוק הספציפי בחוש הטעם. אילנה דיברה על המאפיינים של אנשים הנמשכים לטעמים שונים – חמוץ, חריף, מלוח ומתוק. על חובבי המתוק, שאני כפי שכבר ידוע לכם נמנה עליהם, מאופיינים בקושי להיות באינטימיות עם עצמם.
הדברים לא היו חדשים גם אם הניסוח היה מעט שונה, אך ההשפעה שלהם עליי הייתה משמעותית. במילים פשוטות, באותו רגע נכנסתי לקורבנות עמוקה.
קושי באינטימיות של האדם עם עצמו זה דפוס התנהגות עמוק מאוד, שנדרשים חיים שלמים כדי לטפל בו ולרפא אותו, אמרתי לעצמי; מנגד, אכילה של מתוק אינה עושה טוב לגוף שלי, המביע את מחאתו בדרכים שונות ויצירתיות. אמנם לא במחלה קשה, תודה לאל, אך זה ברור לי שאם שינויים לא יקרו, גם זה עלול להתרחש. באותו רגע, הרגשתי במלכוד 22.
כמה טוב להתעצבן
את המוצא מהקורבנות הזו סיפק לי פרופ’ עידן שגב. מאחר שהחושים קשורים במוח, חלק מהשיעור התמקד כמובן בפעולותיו של המוח האנושי. בסופו הראתה לנו אילנה קטע קצר, ריאיון מהתוכנית לונדון וקירשנבאום, בו מראיין ירון לונדון את פרופ’ עידן שגב, הבונה יחד עם מומחים מכל העולם מוח אנושי – בתוך מחשב.
הביטחון היהיר של הפרופסור, שטען כי הכל זה ביולוגיה, כי אין הבטים רוחניים לקיום שלנו, שאם מרדימים חלק מהמוח התודעה נרדמת גם היא, הוציא אותי מכליי. זה טוב להתעצבן; הרגשתי באותן דקות ובערב שלאחר מכן, שחזרתי לחיים, לעצמי.
אבל כעס, טוב ככל שיהיה, אינו מספיק. היהירות שלו – יותר נכון, הנתק שלו מהמציאות כפי שהיא – הוא השתקפות מדויקת, גם אם מעצבנת, שלי. הוא נשמע באותו רגע בדיוק כמוני – מאמין שהחומר חזק יותר מהרוח, שאין לי באמת קיום עצמאי ויכולת השפעה על גופי.
התחלתי להבין זאת למחרת, בטיפול השבועי שאני מקבל. בכל הקשור לאוכל וטעם, את חווית האהבה אני מחפש מחוצה לי, דרך אוכל; מאמין עדיין כי במשהו פיזי, חומרי, אני יכול למצוא ולקבל חוויה רגשית. במובן הזה, בהבט הזה במי שאני, אני מנותק בדיוק כמוהו.
לחזור להיות בעל הבית
מה שהתחיל לקרות באותו שיעור אני מרגיש גם כעת, כשאני כותב את המילים הללו, שלושה שבועות לאחר מכן (הפוסטים נכתבים בדיליי מסויים והקורס למעשה כבר התסיים עבורי, גם אם עבור העוקבים אחר הפוסטים, עדיין לא). האסימון שהחל ליפול באותו שיעור והגיע ליעדו בטיפול למחרת, ממשיך לחולל שינויים בתוכי.
ההבנה כי תפקידי ליצור את תחושת הבית בתוכי – כי האוכל יכול לעזור אך גם יכול לקלקל, ועליי מוטלת האחריות להשתמש בו בחוכמה – מובנת לי יותר מאי פעם. הבנה שאינה רק בראש אלא גם בחוויה, כזו שכאשר היא נוצר, שינויים הכרחיים בהתנהגות מתממשים בקלות רבה יחסית.
בזכות להבה קטנה
בכל פעם מדהים אותי איך משפט אחד, במפגש כזה או אחר, יכול להצית להבה קטנה שתחולל שינוי גדול. זה מה שקרה לי במפגש העשירי בקורס של אילנה רוגל, ועל כך – כמו גם על הלמידה בקורס כולו – אני מודה מאוד.
