בין קשיחות לבין נחיתות אין הבדל; שניהם אינם מבטאים רגש יותר אמיתי מהשני. תחושה של נחיתות מסתירה מתחתיה כאב, וגם קשיחות מסתירה מתחתיה כאב. בעוד שנדמה שנחיתות זה כאב, משום שכשאתם מרגישים נחותים כואב לכם, הרי שזה לא באמת כאב. זו תערובת של פחד לאבד עם רחמים עצמיים אשר גורמים ללב שלכם לכאוב. אך זה איננו כאב טהור. משום כך תחושת הנחיתות לא באמת יותר מקרבת אותך אל האמת שלך או עושה ממך יותר קדושה או טהורה או אנושית. בסופו של דבר שניהם הם רגשות מניפולטיביים שמסתירים את מה שבאמת נמצא – מה ששני הרגשות הללו מסתירים זה מקום מאוד כואב.
את יכולה לחשוב על הוויה כדוגמא של פיה או מלאך אשר ספגו מכה, וכתוצאה מכך, השלמות של האור שהם מהווים, נפגעה. הפגיעה הזו היא כאב. הכאב הזה, עם הזמן, במידה ולא מטפלים בו באותו הזמן שבו זה קורה, מתכסה בשכבה. כאב, כשלא מטפלים בו, ממשיך לכאוב, והמנגנון של הגוף הרגשי היא לכסות אותו בשכבה שתגן עליו, כדי שלא ימשיך לכאוב. השכבה הזו יכולה להיות קשיחות והיא יכולה להיות נחיתות, תלוי בהתאם למה שבאמת נמצא.
זאת שחסרת סבלנות וקשוחה בתוכך כבר רוצה להגשים את החלומות ולהגיע למטרות שלה. המאבק הוא בין שתיהן, אבל אף אחת מהן היא לא אמיתית. אם את באמת רוצה להגשים את החלומות ראשית כל אולי צריך לוותר על המטרות. לרפא באמת את הכאב של המלאך שנפגע, ואז החלומות יוכלו להתגשם. אבל כל עוד את קובעת לעצמך מטרות את מרגישה נחותה, וכל עוד את מרגישה נחותה יהיו מטרות. הם תמיד יפריעו זה לזה, תמיד יהיו מאבקים ביניהם. משום שהישגים ונחיתות לעולם יתנגשו ולעולם יהיו קשורים; זו דואליות שלעולם לא תיפתר, משום שהדואליות הזו איננה אמיתית.
הדואליות הזו איננה אמיתית, ורוב בני האדם נוטים להזדהות עם אחד משני הצדדים.
את תתחילי באמת לחיות כשתפסיקי לרצות. זה נכון לגביך, זה לאו דווקא נכון לכל אחד. ישנם אנשים שצריכים לרצות בשביל לעורר לתחייה את הלב. וישנם אנשים שלעיתים צריכים להפסיק לרצות כדי לעורר לתחייה את הלב. זה משתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה.
כשהלב נפתח, תחושת הנחיתות עולה, ואז את מתעצבנת על זה שאת לא מצליחה להיות חופשייה עם האהבה או מה שקורה באותו זמן, והשניים האלה מתחילים להתקוטט, הנחיתות והקשיחות. את יכולה לדמיין שני ילדים בני 5-6 שלכל אחד מהם יש כלי נשק מאוד עוצמתיים, והם מפנים את זה אחד כלפי השני. מאחר ומדובר בסרט מצוייר ולא סרט אמיתי, הם ימשיכו לעשות את זה כל הזמן כי הם לא מצליחים להרוג אחד את השני. אם זה היה סרט אמיתי, אנשים כל הזמן היו מתים.
האתגר הוא לחוות את הנחיתות ולא לסגור את הלב כלפי זה. משום שזה יכול לקחת אותך לחופש. זה כמו לפתוח דלת לדרך חדשה, ואז לגלות מולך עוד דלת. ואז, במקום לעשות עוד צעד ולפתוח את הדלת הבאה את חוזרת אחורה, כי זה כביכול יותר מדי, כי הדלת הראשונה הייתה אמורה להספיק, זה אמור היה להיות יותר פשוט. השתמשי בתחושה הזו של הנחיתות ואפשרי לה להיות בשביל לפתוח עוד דלת.
נחיתות זה רק מבוא, רק מסך. מבוא קשה, אבל זה החשוב מכל, משום ששם רוב בני האדם נופלים במסע הפנימי שלהם. זה הדבק האחרון שמדביק ומשאיר את הפחד בגוף. אם את מרגישה נחותה מול בחירות שעשית בעבר, מה יקרה אם תעמדי היום מול האני העליון שלך?
