אם כך, שלום.
אם כך, אנו מתחילים. מפגש נוסף בזמן זה, הזדמנות לעסוק, לחשוף, לחקור את מה שקורה, את האופן שבו הדברים מתרחשים, את העובדה שבזמנים אלו המציאות נעה בשני כיוונים לכאורה מנוגדים.
ישנה תנועה קדימה וישנה תנועה אחורה. ישנן הדלתות אשר נפתחות, ויש את אלו הנטרקות. יש את התחומים שבהם ישנה מציאות וחוויה של התרחבות והתפתחות, אל מול תחומים שבהם ישנה חוויה ולעיתים גם מציאות של צמצום והתכווצות.
זה מה שקורה בזמן הזה, והדבר מביא לתגובה, שאנו יכולים לתאר אותה כמו מתיחה של המרקם האנושי. מתיחה של המהות, של הגבולות, משום שאתם לכאורה נקרעים בין מגמות, בין כיוונים סותרים זה את זה, והכל הופך להיות יותר מתוח.
בתוך מציאות זו ממש, בתוך דינמיקה זו ממש, הדבר מאפשר כניסה עמוקה יותר של אור אל תוך שדה המציאות, גם האישית וגם הקולקטיבית. דווקא דרך המתיחה, דרך ההתרחבות, שהיא לכאורה לא נכונה, לא רצויה, דווקא בדרך הזו אור מצליח להיכנס יותר בעוצמה, להגיע אל מקומות יותר עמוקים, להאיר את היסודות שעליהם הכל בנוי.
להכיר בדברים כפי שהם
זה מה שקורה בזמן הזה, יותר בבהירות. זה קורה במציאות הקולקטיבית וזה קורה במציאות האישית. אתם רואים יותר בבהירות, בין אם אתם מבינים זאת באופן שכלי ובין אם לא, את היסודות שמהם הכל בנוי. את התפישות, את האמונות, את המשברים, את ההצלחות, את ההגשמה, את השלמות. כל מה שמרכיב את היסודות שלכם נחשף ונגלה, והדברים עובדים באופן כזה כך שאי אפשר להסיט מבט, אי אפשר להתעלם, אי אפשר שלא לראות, ואי אפשר שלא להכיר בדברים כפי שהם.
אלו יכולים להיות דברים כואבים שיש להכיר בהם, אלו יכולים להיות דברים יפים שיש להכיר בהם, ופעמים רבות זה יהיה גם וגם. יש צורך לראות גם יותר בבהירות, יותר לעומק את האמונות, הפחד ואת הכאבים אשר משפיעים ומניעים את הכל, ובו בעת לראות את השפעתה של אהבה עצמית וכיצד היא יוצרת ומשפיעה על מציאות.
בין שגעון לתסכול
המגמה הזו, הדינמיקה הזו של הדברים, יוצרת מספר תגובות, ואנו מבקשים לדבר עליהן.
התגובה הראשונה אשר נוצרת בתוך תהליך מסוג זה, תגובה שחלק מהאנשים חווים, היא תגובה של 'משהו משתגע'. יש אנשים אשר חווים זאת על עצמם, יש אשר רואים זאת במציאות הקולקטיבית. תחושה שהמציאות משתגעת, שהאופן שבו הדברים קורים הוא סוג של שיגעון, או האופן שבו הפנימיות מתנהלת הוא סוג של שיגעון.
יש את אלו אשר בטוחים שהשיגעון בפתח והשיגעון עשוי לשמח אותם, אבל מרבית האנשים נבהלים מהתחושה הזו בדיוק, משום שבתוך מציאות שנחווית או נתפשת כמשוגעת, ישנו הרושם שהדברים הם אינם ברי שינוי.
ישנה תגובה נוספת, של אלו אשר חווים תסכול גדול כלפי האופן שבו המציאות מתנהלת. דווקא ההתרחבות והאפשרויות החדשות יוצרות תחושה ברורה יותר של אותם המקומות בהם הדלת סגורה, והדבר יוצר תסכול, משום שהניסיון או המאמץ לפתוח את הדלת אינם מצליחים, הם אינם אפקטיביים, והדינמיקה המסויימת הזו יוצרת אצל חלק מהאנשים תחושה של תסכול.
התסכול עשוי להוביל בחלק מהמקרים לייאוש, ובחלק מהמקרים הוא עשוי להוביל לכעס יותר גדול. יש אשר יגיעו מהייאוש לכניעה, להרמת ידיים, ויש שיגבירו את המאמץ להילחם עד שהם יתישו את עצמם. גם בדינמיקה זו, של תסכול המוביל לכעס המוביל למלחמה המוביל לתשישות, אפשר להגיע לאותו חוסר אונים שאפשר לחוות דרך הייאוש.
אנו יכולים להציע לא להתאמץ, שההסכמה המודעת להרים ידיים אל תוך מה שקורה ואל תוך מה שלא קורה, יכולה לעזור בזמנים אלו. לא להתאמץ יתר על המידה, ואם ישנו כעס, אז לאפשר ביטוי לאותו כעס מבלי להפוך אותו לפעולה, מבלי להפוך אותו לפעולה חיצונית או לפעולה פנימית. כלומר, מבלי לנסות להכריח את הדינמיקה הפנימית או החיצונית להשתנות.
כדאי להרים ידיים
הסיבה היא שהמפתח לשינוי החוויה – גם אם לא תצליחו לשנות את הדינמיקה של הדברים בזמן זה – שאנו מציעים, כדי לשנות את החוויה, היא להרים ידיים. להסכים לחוויה שהדברים תקועים או סגורים או הולכים לאחור, להסכים לחוויה שהכל משתגע, שאתם משתגעים. לא משום שהדברים באמת הולכים לאחור או שאתם באמת משתגעים, אלא משום שהדברים אינם יכולים לעת עתה לפעול אחרת.
התנועה, המגמה היא כפולה, היא מנוגדת. ישנה תנועה אשר דוחפת קדימה וישנה תנועה אשר דוחפת לאחור. יש את אלו המבקשים להביא לעוד התרחבות, יש את אלו המבקשים להביא לעוד צמצום, לעוד התכווצות. הדבר בא לידי ביטוי במציאות הקולקטיבית ובאותה המידה אתם עשויים לראות זאת ולחוות זאת גם במציאות האישית.
אין סיבה להישבר
בתוך מציאות כזו, כאשר היסודות של מי שאתם חשופים יותר, ברורים יותר, חוויית חוסר האונים עשויה להיות יותר ברורה, היא עשויה להיות יותר חזקה. בתוך מציאות זאת, שבה אתם נמצאים, אתם עשויים להרגיש שאין לכם יכולת השפעה, שאינכם יכולים באמת ליצור תנועה חדשה.
ביחס לזה יכולים לומר, שבכל הקשור למציאות שאתם יוצרים עבור עצמכם, אתם בהחלט יכולים ליצור יותר בקלות, ובמידת מה יותר במהירות, שינויים כאלו ואחרים. אך כדאי לזכור שבמציאות המשותפת שבה הכל קיים, שבה אתם קיימים, אתם עשויים להרגיש בהשפעה יותר מצומצמת. אבל כדאי גם לדעת שהעבודה שאתם עושים עם עצמכם, עוזרת עד מאוד לחזק את השורשים הנחוצים אל תוך האדמה של העולם שבו אתם חיים.
אז אפשר להתייאש, אבל לא כדאי להישבר, אין סיבה. ישנה חשיבות רבה בתוך מה שקורה להסכמה של עוד ועוד אנשים לראות אמת, וכדאי להסכים לעשות זאת עם עצמכם יותר ויותר. אתם תורמים בכך לא רק לעצמכם, אלא גם למציאות הקולקטיבית. בכך שאתם מוכנים לקחת עוד אחריות, הולך ומצטמצם הזמן שבו עולם זה יוכל להמשיך להתנהל באתו חוסר אחריות שאתם מורגלים בו.
המציאות האישית היא כאמור יותר קלה לשינוי, משום שבמקרה זה, במרבית המקרים, לא בכולם אבל במרבית המקרים, אינכם צריכים להתחשב באנשים אחרים. כלומר, המציאות הישירה שלכם, הבחירה הפנימית שלכם היא הגורם היחיד אשר משפיע. אבל גם פה החוויה של חוסר האונים עשויה להיות גדולה עד מאוד.
אם אתם מוכנים ללכת אל מעבר לבהלה או לתסכול, אתם רואים את עצמכם יותר בבהירות, אתם רואים את היסודות כפי שאמרנו, יותר בבהירות. אתם עשויים להרגיש שהדברים הם יותר מוצקים משהיו בעבר, יותר יסודיים. אבל אתם רואים את היסודות, אתם אינכם רואים את העובדה שהם יותר נוזליים מכפי שאתם מדמיינים. גם מבנים מוצקים מאוד של דעות, של התנהגות, של מציאות שלמה, יכולים להשתנות יותר בקלות, להישבר יותר בקלות, מכפי שאתם מדמיינים.
חוסר האונים הוא בהחלט מפתח בהסכמה שלכם, ביכולת שלכם להשתנות. חוסר אונים אין פירושו שעליכם להפסיק לעשות, אלא להסכים בתוך התנועה, בתוך העשייה, לקבל את היעדר התנועה והיעדר העשייה. להסכים להיות בתוך החוויה הישירה יותר מאי פעם של מי שאתם, של המקום התודעתי הרגשי שממנו אתם באים, של המקום שבו אתם נמצאים כעת.
אתם רואים את הדרך שעשיתם, את השינוי שיצרתם, את הריפוי שיצרתם. אתם גם רואים את הדרך שיש ליצור, את השינוי שיש ליצור. אתם רואים יותר ויותר אפשרויות להביא את עצמכם לידי ביטוי, ובו זמנית ישנו המקום אשר מפחד ורוצה בכל מחיר לסגור את הדלת.
אתם בתוך זה, אתם רואים את זה, והרבה אתם אינכם יכולים לעשות ברגע זה בשביל לשנות זאת. יש חשיבות להסכמה להיות בתוך המטוטלת, גם אם היא נעה בו זמנית לכיוונים מנוגדים.
המשיכו לאהוב את עצמכם
להמשיך להביא תשומת לב וריפוי ונוכחות ואהבה, אל אותם היסודות הפגועים שאתם רואים בתוך עצמכם. לאותם הכאבים ולאותם הפחדים ולאותן האמונות, אשר אומרים שאין טעם וזה לא אפשרי, ועדיף לסגור ולוותר, ועדיף לא להתאמץ. להביא ריפוי למקומות הללו, להביא ריפוי למקום המפחד לפתוח את הדלת, זה מה שנדרש בזמן הזה. אין זה בהכרח שונה ממה שעשיתם עד כה, אבל בתוך מציאות זו קל לשכוח את החשיבות של הדבר, ואנו מבקשים להזכיר זאת.
המשיכו לרפא את עצמכם, המשיכו לאהוב את עצמכם, המשיכו להעמיק את החברות שלכם עם עצמכם. הביאו יותר גמישות לאופן שבו אתם רואים את עצמכם, הסכימו לומר לעצמכם מילים טובות גם כשאתם מרגישים או מתנהגים בצורה שהיא לא טובה בעיניכם. הביאו עוד קצת עדינות, עוד קצת חמלה אל מי שאתם. עמוקים ככל שיהיו הכאב והפחד שאתם חווים בתוך עצמכם, חסרי אונים ככל שאתם מרגישים, הם אינם באמת כה גדולים ואתם אינכם כה קטנים.
אלו הם הדברים שלנו לפעם זו.
שמחנו,
אם כך שלום.
טוהר.