בכל פעם מחדש מדהים אותי איך הזמן נע בקצב משלו. “הימים עוברים לאט, השנים עוברות מהר” מתאר יותר מכל את החוויה שלי בשנים האחרונות בכלל ובתקופה האחרונה בפרט. במשך מספר שנים אני שוקל להצטרף לקורס מטאפיזיקה רגשית של אילנה רוגל; שבועות עברו מרגע שקיבלתי את ההזמנה לבוא, ללמוד ולכתוב על החוויות שלי, עד פתיחת הקורס; 12 הפגישות השבועיות היו עמוסות, עמוקות ומרתקות; והנה, הכל כבר חלף והסתיים.
נפרדים עם טקס
אילנה בדרכה מצליחה ליצור סיום ייחודי ומרגש לקורס, סיום המהווה פתח להתחלה חדשה, הנמשכת כל אחד בחייו הפרטיים. הפגישה האחרונה, בשונה מכל אלו שקדמו לה, אינה עוסקת בלימודים על גוף האדם; היא עוסקת בהתכווננות שלנו לעתיד לבוא.
הפגישה האחרונה היא גרסה של Releasing Ceremony אינדיאני, ומי שהשתתף בטקס כזה בעבר יודע למה אני מתכוון. כולם יושבים במעגל וכל אחד בתורו מדבר, מספר אילו דברים בעצמו הוא מבקש להפרד מהם – אמונות ורגשות המגבילים ועוצרים – ואלו דברים הוא מבקש לחזק, למה הוא מעוניין להתחבר בעצמו, כדי לפרוץ דרכים חדשות או להעמיק דרכים קיימות.
בטקס האינדיאני יש אש במרכז החדר; בפגישה ה-12 בקורס בערה אש אנרגטית, שאת עוצמתה הרגשתי עוד ימים לאחר סיום הפגישה.
כוונה להתחיל בשינוי
שתי פגישות לפני כן, אילנה הסבירה לנו מה צפוי בפגישה האחרונה, כדי שנדע למה להתכוונן. בשלב ההוא עוד לא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת וכשהיא הסבירה זאת בשיעור, אמרתי לעצמי שאני אדבר במהלך אותה פגישה אי שם במהלכה, אחרי שכמה אנשים ידברו ואקבל מושג איך הדברים אמורים לעבוד. לא חלפה דקה מרגע שחשבתי זאת, ואילנה אמרה בקול רם “שחר, אני רוצה שאתה תדבר ראשון”.
אני אוהב בדרך כלל להיות בהתחלה, תכונה אופיינית לבן מזל טלה, כך שההצעה הזו לא הרתיעה אותי יותר מדי. בימים הראשונים לא הבנתי בדיוק על מה אני עתיד לדבר, שכן לתפיסתי אי אפשר באמת להפרד לחלוטין משיעורי חיים בהבעת כוונה אחת. עד שנזכרתי באותם טקסים אינדיאנים בהם השתתפתי בעבר, שבהם כל הבעת כוונה מסוג זה החלה תהליך של שינוי שהביא אותי למצב אליו כיוונתי את עצמי.
כשהבנתי זאת, ידעתי על מה אני רוצה לדבר.
כשהגיע תורי – כלומר, כמה דקות לאחר שהשיעור התחיל – התמקדתי בשני תחומים עיקריים בהם אני מרגיש שפחדים עוצרים אותי. בתחום התזונה-משקל מחד ותחום העבודה שלי כמתקשר ומנחה סדנאות מאידך. אותם פחדים יושבים כאן וכאן, להבנתי, ואני מבקש ליצור שינוי בכל אחד משני התחומים. כדי שאנשים יבינו למה אלו הדברים שאני מבקש לשנות, סיפרתי בהתחלה כמה דקות עליי, פרטים מהסיפור שלי כדי שהדברים יהיו מובנים.
כך קרה גם בהמשך: אנשים סיפרו מעט מסיפור חייהם בדרך להבעת הכוונה והרבה דמעות זלגו באותו מפגש. סיפורים מרגשים, מטלטלים לעיתים, שסופרו עם כנות מפתיעה וחשובה כל כך. הרבה כוונות הובעו באותו מפגש, שרק הלך והפך אינטנסיבי יותר ככל שהערב נמשך.
כאשר כל אחד מאיתנו סיים לדבר, קיבלנו תהודה. היא נראית כמו תעודה אבל קוראים לה תהודה, כלומר התחייבות עליה אני חותם, כלפי עצמי, היקום וכו’, על הבחירה שלי בשינוי ובמימוש עצמי. גרסה מיוחדת ונכונה כל כך לתעודות חסרות הטעם המחלקים בקלות רבה מדי בעולמנו.
השלב הבא: ספר
הסיפור האמיתי שלי באותו ערב החל לאחר שסיימתי לדבר. אחרי שהבעתי כוונה לדברים מהם אני רוצה להפרד, שאלה אותי אילנה למה אני רוצה להתחבר. חשבתי לרגע ואמרתי “התלהבות”, החוויה הרגשית שחסרה בתוכי, שנוטה להעלם כשהפחדים מדברים בקול רם.
מספר דקות לאחר שחתמתי על התהודה והסבב המשיך הלאה, הופיעה מולי כותרת. לא לכתבה או לפוסט, אלא לספר. ברור, בהיר, מקורי, עוקצני במידה הנכונה, פתאום ראיתי את הכותרת מרחפת מולי, מהדהדת בתוכי.
כבר הייתי מעורב בעבר בכתיבה של ספר – "1+1=1, שיחות עם ורדה דרור", ספר של המורה הרוחנית שלי אשר יצא לאור לפני 14 שנה, בו אני מראיין/משוחח עם ורדה – וכל השנים מהדהד מסביבי הרעיון לכתוב ספר. אילנה בעצמה אמרה לי זאת לפני מספר שנים בסיום של פגישת ייעוץ, ורק באותו ערב ידעתי שזה הפרויקט הבא.
יצאתי מהמפגש הזה עם התרגשות גדולה, התלהבות שרק הלכה וגברה באותו לילה. כשנכנסתי לישון בחצות, ידעתי מהר מאוד שאין סיכוי שאצליח להרדם, כשהמבנה של הספר הולך ונוצר מולי, בתוכי. קמתי מהמיטה, הדלקתי את המחשב, וכתבתי. את ההקדמה לספר, את רשימת הפרקים. שעה שלמה מול המחשב עד שנסיתי לחזור לישון, מה שבקושי קרה באותו הלילה.
מאז לא חזרתי לטקסט הראשוני שכתבתי, אבל התקופה הקרובה של החגים עתידה להיות מוקדשת להתעמקות בפרויקט החדש הזה. אני לא אספר לכם במה מדובר בדיוק, שכן אי אפשר לדעת אם הדברים לא ישתנו. רק דבר אחד אני יכול לומר, שהוא כנראה מובן מאליו: הספר יהיה קשור בעולם הרגשות (עדכון: הספר אכן יצא לאור. הנה הוא)
סוף המסע
זהו, כך מסתיים המסע המרתק אל תוך ארץ הפלאות, שהחל לפני 12 פוסטים עם הפגישה הראשונה בקורס. אני מקווה שנתרמתם ממנו בדרך כלשהי ואם מעט ממה שכתבתי מדבר אליכם, הצעד הבא הוא להרשם לקורס. "כדאי" זו מילה קטנה מדי בשביל לתאר את עומק ההמלצה.
