החגים הם עונה שמפגישה אותנו בו זמנית עם בני המשפחה שלנו ועם רגשות הקשורים ביחסים שלנו איתם. כשם שתדירות המפגשים המשפחתיים גוברת, כך יכולים להיות הרגשות שלנו – בדידות יכולה להתעצם, כעס יכול להתעורר מחדש. פצעים ישנים עשויים להיפתח שוב ולהתבטא באשמה, בפחד ובכאב, ופצעים חדשים עשויים להיווצר כתוצאה מהמפגשים הללו.
כל זה יכול להפוך כל מפגש משפחתי וכל ארוחת חג לסדרה של מפגשים מתוחים וקשים שאנו רק רוצים לסיים איתם, או הזדמנות ליצור שלום הן עם עצמנו והן עם בני המשפחה שלנו. זה תלוי רק בנו – וזה מה שאפשר לעשות כדי להפוך את התקופה הזו לטובה ביותר האפשרית.
השלב הראשון: להסכים להרגיש
אני אכתוב ואגיד את זה שוב ושוב, כי תמיד יש חשיבות לתזכורת הזו – מותר לנו להרגיש את כל מה שאנחנו מרגישים. גם ובמיוחד אם אנחנו באים מבית שבו אסור לכעוס/לבכות/לפחד.
מותר לנו להרגיש, מותר להיות להיות "כאלה". כן, גם אם אנחנו כועסים על ההורים שכל הזמן רוצים לעזור לנו, גם אם אנחנו בודדים למרות שאנחנו מוקפים במשפחה אוהבת, גם אם אנחנו מרגישים אשמים למרות שאף אחד לא מאשים אותנו. אלו הרגשות שלנו, ויש להם היגיון, גם אם הוא לא הגיוני כל כך ואנחנו לא מצליחים להבין אותו.
אם אתם רוצים להבין למה אתם מרגישים ככה, הצעד הראשון הוא להפסיק לשאול למה, ולהסכים להרגיש. זה לא אומר שמיד תבינו, אבל זה יאפשר לכם להיות יותר נינוחים בתוך מה שאתם מרגישים, ואתם עשויים, אם תסכימו לכך, גם להבין במהלך הדרך דבר או שניים ביחס לסיבה שאתם מרגישים כך.
בעיניי, ההבנה היא לא העיקר אלא ההסכמה להרגיש, מאחר וכל רגש מסתיים בשלב מסוים כאשר מרגישים אותו, אך כאשר מנסים להבין אותו כל הזמן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו תקועים בתוכו.
השלב השני: לבטא רגשות
את מה שאנחנו מרגישים כלפי בני המשפחה שלנו אנחנו לא תמיד יכולים להגיד להם, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשמור אותם בבטן.
כועסים על מישהו? קחו דף ועט, כתבו לו מכתב (שהוא לא יקבל לעולם) ובו תכתבו לפרטי פרטים את כל מה שאתם מרגישים כלפיו. הרשו לעצמכם להיות ביקורתיים, ציניים, מרושעים ואלימים, אם זה מה שאתם מרגישים. תכתבו הכל ואז שרפו את המכתב במקום בטוח (פעולת השרפה עוזרת להתמיר את הרגש). חזרו על התרגיל הזה אם הכעס ממשיך לבעבע, וכאשר הוא עולה מחדש. לא רוצים לכתוב? מצאו מקום מבודד לצעוק בו, או שימו מוזיקה בקולי קולות בזמן שאתם עושים זאת בבית; קחו כרית ותרביצו איתה למיטה או לספה; צאו להליכה מהירה. כל פעולה שתעזור להניע את הרגש יכולה לעזור – רק קחו בחשבון שהפעולות עשויות להגביר את הרגש לפני שהוא יתפוגג, ולעתים, הוא עשוי לעורר עצב, בדידות או כאב.
מפחדים ממה יגידו עליכם? שבו עם עצמכם וכתבו את כל הדעות שיש לכם על עצמכם, לטוב ולרע. אתם עשויים לגלות בתרגיל כזה שכל מה שאתם מפחדים לשמוע עליכם הוא משהו שאתם כבר אומרים על עצמכם. זה לא בהכרח יגרום לכם להרגיש טוב יותר, אבל זה יפחית מהפחד ממה יגידו עליכם בחוץ, כי תשומת הלב שלכם חוזרת לשיחה הפנימית. זו, אגב, החשובה ביותר – אפשר לפגוע בי רק אם אני כבר פוגע בעצמי ולהפך.
עצובים, כואבים או מרגישים בדידות? מותר לכם לבכות, ועשו זאת כשאתם מרגישים בכך. אם אתם לא מצליחים לבכות כל כך (כמוני), אני ממליץ לצפות בתוכניות מרגשות או בסרטים מרגשים, שעוזרים לכם לבכות, או לשמוע מוזיקה שעוזרת לבלוטות הדמע להתחיל בפעולתן המרפאה.
מרגישים אשמים על מה שאתם מרגישים/חושבים/עושים/איך שאתם חיים? שבו עם עצמכם וכתבו את כל הדעות שיש לכם לגבי איך אתם חייבים להיות – ואל מול זה כתבו איך אתם בפועל. בפער בין המצוי לרצוי יש הרבה כאב וצורך שיגידו לנו שאנחנו בסדר, וזה התפקיד שלנו להגיד זאת לעצמנו – אני בסדר כפי שאני. אגב, זה גם בסדר שלא מקבלים אותנו – אחרי הכל, האם אנחנו מקבלים את כל מי שלא מקבל אותנו?
רוצים שיגידו לכם דברים טובים? שבו עם עצמכם ותגידו בקול רם ו/או תכתבו את כל הדברים הטובים שאתם רוצים לשמוע מבחוץ. זה לא יעלים לגמרי את הצורך אבל יעזור לכם לבוא למפגש יותר במצב של חברות טובה יותר עם עצמכם ופחות זקוקים לאישור מבחוץ.
השלב השלישי: חזרו פנימה
אם אתם כועסים על אחד מבני המשפחה שלכם ו/או מבקרים אותו, שאלו את עצמכם מה בדיוק הדבר שאתם לא אוהבים באותו בן משפחה, ואז התחילו, בעדינות, לבדוק היכן אתם מתנהגים באופן הזה.
חושבים לעצמכם "אבל אני לא כזה!"? אז אתם טועים: אני תמיד לא אוהב באחר משהו שקיים בתוכי. ייתכן והתכונה של האחר מופיעה אצלי בתחום אחר בחיים, במינון שונה, אבל אני דומה לו ולכן לא אוהב אותו. זיכרו: כאשר אני מצביע על מישהו, שלוש אצבעות מופנות אלי.
זו בעיניי ההזדמנות הגדולה ביותר שהמפגשים המשפחתיים מביאים איתם: להתייחס למפגשים כאל סדנת התפתחות אישית שאני משתתף בה, בה אני יכול ללמוד דרך מה שאני לא אוהב באחרים, היכן חסרה אהבה בתוכי, ולהתחיל לאהוב ולרפא את מה שמבקש אהבה וריפוי. כך, בסבלנות ובהתמדה, אפשר ליצור יותר ויותר חברות עמוקה יותר עם עצמי ועם בני המשפחה שלי.
