ביממה האחרונה עשיתי שני דברים שדחיתי הרבה מאוד זמן: לתייק ניירת וללכת לבדיקה אצל רופא שיניים.
אלו שתי משימות שלא עשיתי במשך קרוב לשנתיים, ושתיהן שונות מאוד מבחינתי: אני אוהב ניירת ותיוקים, אבל נוטה לדחות את המשימה הזו ככל האפשר. מרופא שיניים, לעומת זאת, אני מפחד מאוד, וגם את המשימה הזו אני דוחה ככל האפשר, חרף העובדה כי הדבר מגביר את הסיכוי שיהיה צורך בטיפולים מורכבים.
כשסיימתי לתייק את הניירת הרגשתי הקלה ושקט; וכשיצאתי מרופא השיניים עם ההפתעה – "הפה שלך יציב, צריך רק להחליף סתימה" – ההקלה היתה מהולה בהפתעה ובשמחה.
כל זה גורם לי לשאול את עצמי כל הבוקר, למה בעצם אני דוחה דברים. זה מנגנון מוכר, נפוץ, ואני אישית מתמודד איתו כבר הרבה מאוד שנים. מצד אחד, אי אפשר אף פעם להספיק הכל, ולכן חשוב שתהיה גמישות בניהול העצמי. מצד שני, קל במקרים מסויימים לעבור את גבול הגמישות ולהפוך את העניין לדחיה לכל דבר.
אז החלטתי לשאול את טוהר, מה יש להם לומר על המנגנון הזה. והנה מה שהם אומרים:
"דחיה אומרת שאתה אינך רוצה להתפנות עבור עצמך. בכך שאתה עושה עבור עצמך בזמן הנכון לכך, אתה מאפשר לעצמך להיות פנוי לפגוש את מה שמחכה למפגש עצמי זה. בכך שאתה דוחה דברים שעליך לעשות, אתה יוצר פקק פנימי ובכך לא רק דוחה את מה שאתה לא עושה באותו הזמן, אלא גם את הדברים המחכים בתורם.
מדוע זה כך? משום שישנו פחד מהעומק, ישנו פחד מהצלילה פנימה. תחושה של חוב היא תחושה דחוסה, צפופה, המלווה ברגשי אשמה. ההקלה שמגיעה כאשר אתה עושה את מה שעליך לעשות, מאפשר, לפגוש במעמקים דברים אחרים – רגשות, מחשבות, תשוקות לעתים. אין את ההסכמה – או ישנו הפחד – מלהרגיש קל ואוורירי".
וזה מיד מתחבר לי למסע שלי עם תזונה – לאכול אוכל שמאפשר תנועה ואוויר (כמו ירקות), או אוכל שדוחס (כמו קמח).
תודה.
