ישנו מאבק בסיסי ביחסים שלנו עם המשפחה שלנו. זה הרצון להיות חלק, להרגיש שייכים, אל מול הרצון לחיות את חיינו כפי שאנחנו רוצים. שני רצונות בסיסיים, מהותיים, שמתנגשים כבר מרגע ההיווצרות שלנו.
עוצמת ההתנגשות מבוססת יותר מכל על האופן בו גידלו אותנו; על מידת הגמישות והפתיחות שיש להורים ולשאר בני המשפחה סביבנו. ככל שהגמישות והפתיחות גדולים יותר, ישנו יותר חופש לכל אחד לבטא את עצמו מבלי שנידרש לשלם על כך מחיר. ככל שאלו קטנים יותר, המחיר עשוי להיות גבוה יותר.
אני, למשל, פגשתי לא מעט אנשים במרוצת השנים שנזרקו מהבית לאחר שיצאו מהארון בפני ההורים שלהם; כאשר ההורים שלי גילו שהנטיה המינית שלי שונה מהנורמה המקובלת, הם קיבלו את זה בקלות יחסית. הפתיחות והגמישות שלהם בתחום הזה שמרה על המסגרת המשפחתית ובו זמנית אפשרה לי לבטא את עצמי.
זו דוגמא מאוד מסויימת, ואני נותן אותה כדי להמחיש את אותו מאבק. הסיבה שאני עושה זאת היא משום שבתקופת החגים, על שלל המפגשים המשפחתיים והארוחות המשפחתיות, המאבק הזה מתגבר אצל רבים מאתנו. וכיצד הוא בא לידי ביטוי? ברגשי אשמה.
אני לא כמו שצריך
זו אותה תחושה מייסרת על כך שאנחנו לא באים מספיק, לא מתקשרים מספיק, לא מביאים מתנה/לא מביאים מתנה יפה מספיק; לא מתלבשים כמו שצריך, לא מסתפרים כמו שצריך, ובאופן כללי לא נראים כפי שצריך או כפי ש"אנחנו יכולים להיות אם רק נשקיע בזה". תחושה שעולה לרבים מאתנו כשאנחנו רוצים לשבור מסורת של ארוחות משפחתיות לטובת נסיעה לחו"ל/ארוחה עם חברים/להיות לבד בבית. ואלו רק הדוגמאות שעולות בתוכי כרגע; כמגוון בני האדם כך מגוון רגשי האשמה.
רגשי אשמה הם אחד הרגשות הקשים לחוויה ולשינוי; הם כמו דבק סופר גלו שברגע שאני נוגע בו, אני לא מצליח להשתחרר. אבל זה לא באמת כך: אם מוכנים לחפש את הרגש שמתחת לרגש, מגלים מפתח לחופש. הרגש, כלומר המפתח, הוא ההבנה כי אנו בעצם מפחדים לאבד, וכי עלינו להסכים לאבד.
את מה אנו מפחדים לאבד? את תחושת השייכות למשפחה. הפחד להישאר לבד, ללא תמיכה, מבלי להיות חלק, מתדלק את רגשי האשמה. כך הפחד מנסה לשנות אותנו כדי שנוותר על הרצונות שלנו ונמשיך לענות על הציפיות המשפחתיות, ונשמור על תחושת השייכות החשובה כל כך. ואם אנו שוברים את הציפיות ועושים את מה שאנו רוצים, אותם רגשי אשמה הממשיכים להדהד בפנים, הם ניסיון אוטומטי להמשיך להשתייך, ולו במקצת.
את זה בדיוק עלינו להסכים לאבד: את תחושת השייכות, את האישור שאנו מחפשים. למרות שההורים שלנו אמורים לתת לנו אותו מפאת התפקיד שלהם, בפועל, עלינו להיות ההורים של עצמנו. לתת לעצמנו אישור להיות מי שאנחנו, ולהסכים לשלם על כך מחיר. כן, גם אם המחיר הוא להישאר לבד, שכן בהסכמה הזו אנו לא נשארים לבד באמת – אנו נשארים נאמנים לעצמנו.
לעתים, ההבנה של מה שמתרחש בתוכנו וההסכמה לאבד את האישור המיוחל, יכולות לשנות את הדינמיקה וליצור פתיחות גדולה יותר כלפינו. לעתים זה לא משפיע כך ואנו עדיין נתמודד עם אלו החושבים שאנו לא בסדר. כך או כך, זו הזדמנות ליצור ולהעמיק קשרים עם אנשים שרואים דברים בדומה לנו, שאיתם אנו יכולים להרגיש נינוחים כפי שאנחנו. מערכת תמיכה חברית לא מחליפה משפחה – ולא יכולה לבוא במקום לתת לעצמנו אישור – אבל אם אנו זקוקים לתמיכה, במקום להתעקש לקבל אותה היכן שהיא איננה קיימת, אנו יכולים ליצור אותה בעצמנו.
