היחסים המשפחתיים יכולים להיות טעונים בלא מעט רגשות. בכתבה הראשונה כתבתי על רגשי אשמה, ואילו בכתבה השניה התמקדתי בכעסים שיש לנו במערכות היחסים המשפחתיות. הפעם אני רוצה לתת מקום לשני רגשות נוספים העולים, הקשורים זה בזה אך גם נבדלים זה מזה: עצב ובדידות.
להרגיש בדידות במקום של קרבה
על פניו, אנחנו אמורים להרגיש טוב בתוך המשפחה שלנו: אהובים, רצויים, מקובלים. לפעמים זה בדיוק מה שקורה ולפעמים זה לא כך, אבל בשני המקרים אנו עשויים להרגיש בדידות בשיאו של מפגש משפחתי.
ישנן סיבות שונות מדוע אנו מרגישים בודדים. זו יכולה להיות המציאות הפשוטה שבה אנו מרגישים שונים מכל בני המשפחה במה שאנחנו אוהבים, באיך שאנחנו רואים את החיים, בהשקפת העולם שלנו, בבחירות שאנו עושים. השונות יכולה לא פעם לעורר בדידות.
לעיתים, אלו לא דברים שבחרנו אשר עושים אותנו שונים, אלא מציאות שבמודע לא בחרנו בה: להיות במסגרת משפחתית בה כולם בזוגיות ואילו אני היחידי שלא, יכולה לעורר בדידות; כאשר לכולם מסביב יש ילדים ורק לנו אין למרות שאנו מנסים, זה יכול לעורר בדידות.
ישנם גם מקרים ברורים פחות, בהם גם אם אנו מקובלים, גם אם אנו מרגישים אהובים ודומים יחסית למשפחה, לפתע פתאום יכול לעלות הרגש המסויים הזה.
בדידות היא רגש קשה לחוויה. השורש של הבדידות נעוץ בהפרדה שלנו מהטבע האמיתי שלנו/הנשמה/האלוהות. זו הפרידה מהבית האלוהי לטובת החיים בגוף, שיוצרת את הבדידות הבסיסית. על ההפרדה הזו מתווספת בדידות הנוצרת במהלך החיים, כתוצאה מכך שאנו מוותרים על מה שאנחנו רוצים כדי לרצות אנשים אחרים. בכתבה הקודמת כתבתי על כך שוויתור יכול לעורר כעס; אך הוא גם יכול לעודד בדידות, שכן אנו מבודדים חלק מעצמנו ולא נותנים לו מקום כדי לקבל אהבה מבחוץ. אותו בידוד פנימי יוצר תחושה של בדידות; החלק המבודד בי מרגיש בודד.
בתוך השמחה אני נעשה עצוב
עצב הוא רגש דומה לבדידות אך הוא שונה באותה המידה. שניהם שייכים למשפחת הכאב, אך יש להם ניואנסים שונים ולכן אני מבדיל ביניהם.
העצב יכול לעלות מסיבות שונות ומגוונות. מספר שנים לאחר הגירושים של הוריי עוד הרגשתי עצב במהלך מפגשים משפחתיים (ואיני יכול לומר שזה לא יקרה שוב בעתיד). כאשר סבא שלי נפטר זה שינה מהותית את הדינמיקה בארוחות החג וזה כשלעצמו העלה בי עצב במפגשים משפחתיים שונים.
ישנן סיבות נוספות מדוע אנחנו יכולים להרגיש עצובים: על העובדה שאנו מרגישים שונים בתוך התא המשפחתי; על כך שאנו לא יכולים לבטא כל מיני חלקים בעצמנו כפי שהיינו רוצים; ועוד.
אנו עצובים, כי ישנו פער בין מה שאנחנו רוצים שיהיה לבין המציאות. לעיתים זה פער טבעי, כמו שקורה כאשר אחד מבני המשפחה הולך לעולמו; לעיתים זה פער פחות טבעי, כמו שעולה כאשר אנו מרגישים לא מקובלים במלואנו בקרב המשפחה שלנו. כך או כך, זה פער שצריך ללמוד לקבל אותו, והדרך לשם עוברת בהסכמה להיות עצובים.
להסכים להתמסר לעצב ולבדידות
העצב, כמו בדידות, לרוב מסתתר מתחת לרגשי האשמה, מתחת לכעס ולמריבות. אם וכאשר נעבור דרך רגשי האשמה, דרך הכעס, נגיע אל המקום הכואב הזה. זה השלב המאתגר ביותר בעיניי בתהליך של עבודה פנימית: רגשי אשמה ממכרים כמו גז מזגנים (לא ניסיתי, בחיי); וגם בכעס יותר "נוח" להישאר. עצב ובדידות הם רגשות שאנו בנויים כדי להימנע מהם, ודווקא משום זה לכן חשוב להסכים להיכנס אליהם.
זה לא קל להרגיש את הרגשות הללו, אך חשוב באותה המידה. בהסכמה להרגיש אותם, אנו משחררים התנגדות פנימית המביאה להרבה סבל, וגם יכולים ליצור שינוי במריבות כרוניות שיש לנו לעתים עם בני משפחה שונים.
שינוי של סכסוכים משפחתיים מכל סוג שהוא, מבוסס על ההסכמה שלנו להרגיש עצב ו/או בדידות. כאשר מתמסרים לרגשות הללו, מגלים בצד השני את הלב, שיש בו חמלה, שיש בו עדינות, שיש בו אהבה. לעצמנו, קודם כל, ולאנשים מסביבנו. כן, גם לאלו שאנו מרגישים אשמים לידם, גם לאלו שמעצבנים אותנו.
אני מאחל לכולנו להתקרב בחג הזה, קודם לעצמנו ואז למשפחה שלנו. אני מקווה ששלושת הכתבות הללו יסייעו לכם בדרך.
