אם כך, שלום.
אם כך, אנו מתחילים. מפגש נוסף, הזדמנות נוספת לעסוק במה שקורה בזמן זה, במה שיכול לקרות בזמן זה ובמה שלא יכול לקרות.
זה מה שנדרש בזמנים אלו בהם אנו נפגשים – פעולה וכניעה, עשייה והתמסרות. זו הפעולה המתבקשת, שהיא נכונה לזמנים אלו, אבל פעמים רבות הדברים נעשים באופן שהוא הפוך. כלומר, אתם מרימים ידיים במקומות בהם חשובה הפעולה, ומתאמצים ועושים במקומות בהם דווקא הכניעה היא זו אשר יכולה להניע אתכם בקלות רבה יותר במסע התפתחות זה. על הבלבול הזה ועל אי ההבנה הזו אנו מבקשים לדבר בזמן זה, במפגש זה, כדי לעזור ככל האפשר להחזיר את התנועה להיות כפי שהיא – יותר נכונה, יותר מדויקת, פחות מבולבלת.
האם ישנו מאמץ?
השאלה, כמובן, היא כיצד מזהים מתי להיכנע ומי לפעול, מתי להתאמץ ומתי להרפות? אנו נתחיל עם הבסיס של הדברים, עם אמת פשוטה וידועה שבכל זאת יש צורך להזכיר אותה – כאשר החוויה היא חוויה של מאמץ, כדאי בהחלט לעצור את אותה הפעולה ולבדוק, מהו המקור של אותו המאמץ; מדוע באמת אתם משקיעים אנרגיה כה רבה בשביל להשיג את מה שאתם רוצים.
מעבר לתחושת הסיפוק שיש לבני אדם, תחושה הנובעת מהגשמה של אמונה האומרת שלדברים ישנו ערך גבוה יותר כאשר הם מושגים בעבודה קשה, מעבר לכך אתם פעמים רבות מתאמצים בשל אותה דואליות אנושית מוכרת, שבה אתם רוצים את מה שאתם אינכם רוצים במלואכם, שבה אתם מבקשים דבר מה ונמנעים ממנו בו זמנית.
החוויה הפנימית של מאמץ, כזו אשר מגייסת לא רק את העשייה הפיזית אלא גם את המנטלית והרגשית, זו אשר מכניס אתכם לפחד או נובעת מתוך פחד כזה או אחר, מחרדה ודאגה; העשייה הזו, המאמץ הזה, היא הדבר שכדאי לבחון מחדש. כאשר אתם חווים את החוויה הזו בתוך עצמכם, אנו מזכירים לעצור ולחזור ולבחון מהי האמת שאליה כדאי להתחבר מחדש. מה באמת נכון עבורכם? מהי אותה התנגדות פנימית ביחס לאותו רצון, שאתם מבקשים להגשים? האם אתם מפחדים מההגשמה הזו? האם אתם מפחדים מההתרחבות? מהשמחה, מההנאה אשר כרוכים בחוויה של מימוש עצמי? מהשינוי שמימוש עצמי מביא אליו?
אולי אתם מתעקשים ללכת בכיוון שאיננו נכון לכם במלואכם? מתעקשים מתוך ראיה צרה של מה נכון ומה לא נכון, מסרבים להקשיב לחלקים נוספים בתוככם, המבקשים ללכת בכיוון שיכול להיות מעט שונה או שונה באופן מהותי, אבל כזה שתהיה בו הרמוניה גדולה יותר, מענה מלא ורחב לרצונות השונים?
זאת תמיד יכולה להיות אחת משתי האופציות הללו, ולכל אותם הרגעים בהם אתם עשויים לשאול 'אבל איך אפשר להבדיל?', כל מה שבעיקר צריך לעשות הוא לעצור, לשאול את השאלה ולהקשיב. להסכים לא לדעת, להסכים לחוות את אותה אמת פנימית אשר מדברת.
התשובה לשאלה 'האם אני פועל מתוך עקשנות או האם אני פועל מתוך פחד?', התשובה לשאלה הזו קיימת בתוככם. כאשר אתם שואלים את השאלה פנימה בכנות, הפנימיות שלכם תמיד תאמר לכם את התשובה.
ההסכמה שלכם לשמוע אותה ולהשתנות בהתאם, היא לעתים הדבר שיש לחזק. להקשיב פנימה, לא לדעת, להסכים לאבד שליטה, לאבד את התוכניות, לאבד את הסדר ואולי אפילו את ההיגיון, לעתים לאבד את מה שידעתם על עצמכם בשביל לשמוע את האמת העמוקה יותר – זה מה שמתבקש, זה מה שנדרש.
לתת יד לחלק המפחד
בהתאם לאותה אמת, אשר תדבר בתוככם כתשובה לשאלה 'מדוע אני מתאמץ?', בהתאם לאותה אמת כדאי לעשות את מה שאפשר. אם ישנו הפחד אשר עוצר אתכם ,אז כדאי בהחלט לחזור ולטפל באותו הפחד, לרפא את אותו החלק המבקש ריפוי. כדאי לזכור וזה חשוב לזכור כי אותו החלק המפחד מאותה הגשמה, מאותו מימוש, הוא איננו מתנגד; הוא רק מפחד.
החלק המפחד איננו נגדכם ואין פה באמת מציאות של אויבות פנימית, למעט הפרשנות שעשויה לכם לעתים לדואליות הזו. אתם עשויים לעתים לתרגם את הדואליות הזו כסוג של מלחמה פנימית, של מאבק, להגדיר את אותו החלק המפחד בתור אויב, או במילים מתחכמות יותר בתור בעיה שיש לטפל בה. אבל אין פה בעיה לטפל בה ואין אויב להילחם בו – יש פה חלק מכם המפחד מהשינוי, אשר מבקש עזרה.
אין פה אויבות. למעשה, מה שנדרש זו פעולה של חברות. זה הדבר שאתם מתבקשים בתוך מציאות זו של דואליות מהסוג הזה – לגלות ולחזק ולהעמיק בתוככם את אותה החברות שלכם עם עצמכם. לתת יד לאותו החלק המפחד, ומתוך זה, לאט לאט, בקצב הרמוני יותר, לאפשר לדברים לקרות בצורה יותר אלגנטית או פחות סיזיפית.
האם אתם מוכנים להשתנות?
אם האמת אשר מדברת בתוככם היא שונה; אם אתם עשויים לגלות מתוך אותה שאלה פנימה 'מדוע אני מתאמץ?' או 'מדוע אני מתאמצת?', שההתנגדות הפנימית לאותה הגשמה של רצון מסוים היא משום שהרצון הזה חלקי מדי, שיש רצון עמוק יותר, הרמוני יותר, כזה אשר נותן מענה לחלקים השונים – האם אז אתם מוכנים להשתנות בהתאם?
האם אתם מוכנים לשים בצד את התוכניות, שלעתים עשויות להיות גדולות ומבוססות ולעתים מפורטות מאוד, עם פעולות שכבר עשיתם? לעתים אתם עשויים להיות במצב שאת כל התוכניות הללו בדיוק תצטרכו לשים בצד ולהתחיל מההתחלה. האם אתם מוכנים לכך?
זו שאלה חשובה, משום שלעתים התחושה באותו הרגע תהיה של הפסד, של פשרה, של ויתור. אתם עשויים להיות קורבנות של החוויה המסויימת הזו, של המציאות המסויימת הזו. אתם עשויים גם כאן לתרגם את אותה אמת פנימית אשר מדברת אליכם בתור בעיה שיש לטפל בה, בתור סוג של אויבות, וגם כאן אין זו אמת.
חשוב להבין, שהכל מבקש את אותה התפתחות שאתם רוצים. המחלוקת הפנימית היא לעתים על הכיוון, לעיתם על התוכן, לעתים על הקצב, אבל היא לא לעולם לא על הצורך בהתקדמות ובשינוי ובהגשמה עצמית. מה שעשוי להיות בחוויה שלכם בתור ויתור או פשרה באותו הרגע, יכול להתגלות בהמשך הדרך בתור התחלה של נתיב שבו אתם תחוו בתוככם ומחוצה לכם מציאות של סיפוק יותר גדול מכפי שאתם יכולים לדמיין. בשביל לאפשר לנתיב זה להתפתח ולהפוך לכדי מציאות, אתם צריכים להסכים לשים בצד תוכניות ולהיפתח ללמידה מחדש של אמת עמוקה יותר.
השאלה – אם זאת תהיה התשובה שאתם תקבלו מתוך עצמכם – היא האם אתם מוכנים לכך. האם אתם מוכנים, לעתים, להתחיל מההתחלה? זו השאלה שאתם תצטרכו לשאול את עצמכם, אם התשובה שתקבלו מתוך השאלה פנימה 'מדוע אני מתאמץ?' היא 'משום שאני לא באמת רוצה את זה אלא רוצה משהו אחר'. אם זאת תהיה התשובה, זכרו את המילים שלנו – הסכימו לשים בצד את התוכניות, גם אם התחושה הרגשית באותו הזמן לא תהיה חיובית במיוחד, וזכרו כי הדבר עשוי להוביל אתכם אל עבר מציאות פנימית וחיצונית שלמה יותר, הרמונית יותר, מספקת יותר ובעיקר משמחת יותר.
מספר ההזדמנויות הולך וגדל
מדוע כל הבלבול הזה מתרחש בזמן הזה? מדוע אנו בוחרים לדבר על כך? בעיקר משום המציאות שבה אתם נמצאים היא מציאות שבה העולמות נפגשים מחדש, שבה המימדים מתקרבים זה לזה, שבה יש יותר ויותר אפשרויות הנפתחות בפני אנשים להגשים את עצמם, שבה פוטנציאלים שונים, שבעבר היו רדומים או נשמעו רק באופן חלקי, מדברים בזמן הזה בקולות רמים יותר. יש יותר אפשרויות ולעתים גם יותר הזדמנויות ללכת בנתיבים הנכונים לכם.
זה עשוי להשפיע באופן שבו אנו מתארים כעת. זה עשוי להלהיב, זה עשוי לשמח, זה עשוי לסקרן, זה עשוי לרגש אתכם וזה עשוי לבלבל אתכם. אתם עשויים למצוא את עצמכם מנסים ללכת בנתיבים שונים, לעתים חדשים לגמרי ולעתים כאלה שזנחתם ואתם מבקשים לחזור אליהם, והשפע אשר נפתח, האפשרויות הנפתחות בפניכם, הם כאלה שבהם אתם עשויים למצוא את עצמכם מבולבלים, לא יודעים מה לעשות.
אתם עשויים לחוות שמחה והתלהבות ביחס לאפשרות מסויימת, להיות ולעשות משהו מסוים, ואז להיתקל באותו המאמץ עליו אנו מדברים. בו זמנית, אתם עשויים לחוות חוויה הפוכה לגמרי, שבה ההזדמנויות שנפתחות מגדילות את חוסר האונים, את תחושת חוסר התקווה ואת התחושה האומרת שזה נראה בלתי אפשרי ואין לי סיכוי לעשות זאת. אתם עשויים להסתגר עוד יותר בתוך המקום שאתם מכירים, גם אם המקום הזה אינו בהכרח נעים, מקום שיש בו ויתור ופשרה ומידה כזו או אחרת של קורבנות. אתם עשויים למצוא את עצמכם מסתגרים ומעמיקים עוד יותר בתוך חוויה פנימית זו, כדי להגן על עצמכם מפני מה שנראה לכם בתור בלתי אפשרי.
אז, דווקא בזמן שבו אתם יכולים לפעול בכיוון שבו אתם יכולים לפעול, אתם מוצאים את עצמכם מסתגרים, בעוד שבזמנים אחרים או בתחומים אחרים אתם עשויים לפעול דווקא במקומות בהם כדאי לכם לעצור.
הפחד להישאר חסרי כל
הדרך הפשוטה לדעת מה לעשות היא דרך ההקשבה למילים שלנו, ובעיקר בחינה היכן המילים שלנו מתארות את החוויה שלכם. האם אתם חווים הסתגרות עמוקה יותר אל מול האפשרויות השונות או שמא התלהבות פתאומית אל מול אפשרויות כאלה ואחרות?
אם אתם חווים חוויה של עצירה גדולה יותר, של הסתגרות גדולה יותר, אז כאן כדאי לעצור ולשאול מחדש 'ממה אני מפחד?' או 'ממה אני מפחדת?' בתוך תהליך זה. מה מאיים? לומר 'זה אני', 'זאת אני', וללכת בעולם אחרי עצמכם, בהתאם למי שאתם רוצים להיות – מה כל כך מפחיד ומה כל כך מאיים בזה?
אנו נאמר זאת כבר עכשיו, כבר מראש – אתם בסופו של דבר מפחדים לאבד את עצמכם, ללכת אחרי עצמכם ולגלות שאתם נשארים בלי מי שאתם מכירים בעצמכם ובלי אותה אפשרות חדשה להיות מי שאתם רוצים להיות. אתם מפחדים להישאר חסרי כל אבל אין פירוש הדבר בהכרח חוסר כל חיצוני, כי אם חוסר כל פנימי.
אתם מעדיפים להישאר במה שאתם מכירים, גם אם הוא חלקי, גם אם יש בו פשרה וויתור, מאשר להעז ללכת על כל מה שאתם רוצים ואז להישאר בלי כלום.
כתשובה לפחד הזה אנו נאמר שמציאות זו איננה אפשרית, כל עוד אתם זוכרים לקחת יד ביד את אותו המקום במפחד בכם, כל עוד אתם זוכרים לטפל באותו החלק המפחד, ולהחזיר אהבה וביטחון לאותו המקום הפנימי בדיוק.
אל תרוצו ואל תמהרו, באותה המידה שאין צורך להסתגר. קחו איתכם את אותו המקום המפחד, יד ביד, והמשיכו לצעוד בדרך. הסכימו לחלום גם אם הפנימיות שלכם אומרת שזה לא הגיוני ולא אפשרי ואין לזה סיכוי. הסכימו לחלום ויותר מכך הסכימו לעשות את הצעדים הנדרשים בשביל להגשים את אותו חלום, בשביל ללכת באותה הדרך.
כאמור, אם החוויה שלכם היא שונה; אם ישנה התלהבות, אם ישנה התרגשות, אם ישנה שמחה, אז לכו בהתאם לתחושה זו ועשו את הצעדים. אבל מה קורה אם ישנו המאמץ? אז כדאי לעצור ולבדוק, מהי האמת העמוקה יותר, שאתם ממהרים לדלג מעליה בנתיב בו אתם הולכים.
ללכת בדרך הלב
אלו הם זמנים חשובים בעולם של בני אדם. אלו הם זמנים של התרחבות, של פתיחה של אפשרויות שלא היו קיימות בעבר, או שהיו קיימות אך בלתי אפשריות עבורכם למימוש בשל מידת האמונה שלכם בעצמכם. אתם יכולים להפוך להיות יותר ממי שאתם, יותר ממי שאתם חושבים שאתם, יותר ממי שאתם זוכרים שאתם, בהחלט. אבל זה מחייב, בו זמנית, כנות עמוקה יותר, גמישות גדולה יותר, ובעיקר שתי רגליים על הקרקע.
חיבור אל האדמה הוא אמצעי חשוב לא רק במובן הפיזי ובמובן האנרגטי של המילה, אלא גם במובן המטאפורי – כלומר, להיות ריאליים ביחס למי שאתם. זו לא ריאליות הנובעת מחוסר האמון המוכר לכם, אלא ריאליות הנובעת מהלב. הלב והריאליות שלו עושיה להתפרש בתור אופטימיות יתרה מתוך נקודת המבט של הפחד; אבל דווקא הריאליות הזו היא אשר נדרשת.
הלב הוא ריאלי יותר מכפי שבני אדם מבינים, וללכת אחרי הלב, מבחינה זו היא פעולה הגיונית מאוד. אבל הפחד ידבר אחרת, משום שזו מטרתו וזה תפקידו – להגן עליכם מפני פגיעה ולשמור עליכם במקום, למרות שבפועל אין בכך כל צורך. אפשר לתת לעצמכם יד וללכת בנתיב שבו אתם מבקשים ללכת.
אנו אומרים את כל זה בשביל לעודד אתכם להמשיך לעשות את הצעדים שאתם מבקשים לעשות עבור עצמכם. אם אתם נמנעים מלעשות צעדים מתוך תחושה של חוסר אמונה וחוסר אפשרות, אז אנו מעודדים אתכם עוד יותר לעשות את הצעדים, להסכים להישאר בלי כלום, בשביל לגלות איזה שפע אתם יכולים ליצור כאשר אתם מוכנים ללכת אחרי הלב.
זהו הזמן בעולם זה שבו האור תובע את מקומו מחדש; שבו אתם, למעשה, נזכרים במי שאתם, משילים שיכחה ופגיעה, נפתחים מחדש ומגלים מחדש לעולם, את מהותכם האמיתית. הכל נבנה לשם כך, הכל נוצר לשם כך, ואתם בהחלט יכולים ללכת בדרך זו.
כאן אנו נסיים.
שמחנו,
אם כך שלום.
טוהר.
