השתקפות השבוע: הכיבוש מתחיל בתוכי

מאז פרוץ הקורונה לארצנו מתברר שוב ושוב כמה אנחנו מצטיינים בכיבוש. בסגר הראשון חייכתי לעצמי בציניות, שלראשונה אנחנו הישראלים חווים את מה שחווים הפלסטינאים שוב ושוב כבר עשרות שנים – עצורים בבתים, לא יכולים לחיות ולנוע בחופשיות. מאז הסגר חזר עוד פעמיים וחצי, כי בדרך מסתבר שזה מה שישראל בעיקר יודעת לעשות כאשר היא מתמודדת עם סכנת חיים – לעצור את כולם בבתים ולשלול זכויות בסיסיות.

תגידו שעושים את זה בכל העולם, ואני אסכים איתכם. אך לאורך השנה הזו היה ברור שישראל יכולה היתה לפעול אחרת בחלק מהזמן, אבל כאשר הפוליטיקאים פועלים מתוך מניעים אישיים, אז אין סגר דיפרנציאלי, למשל; פשוט כובשים את כולם, שלא יזוזו, ומחכים שהתחלואה תרד.

כאשר הגיעו החיסונים, הפוליטיקאים חגגו – אפשר יהיה לחסן את רוב האוכלוסיה הבוגרת, לעצור את התחלואה ולהחזיר את כולם לחיים משוחררים יותר. כדי לוודא שכך יקרה, התחילו האיומים – איש לא אומר בפה גלוי "נשלול זכויות ממי שלא מתחסן", אבל זו הכוונה: הזכויות יחזרו למי שכן התחסן. כיבוש בגרסה מניפולטיבית.

בהתחלה ההענות לחיסונים היתה גבוהה – חלק ממנה מתודלק מהפחד להישאר ללא זכויות – אבל אחרי שכמה מיליונים התחסנו, מתברר שלא כולם רוצים להתחסן. עכשיו האיומים עוברים לשלב הבא, המעשי יותר: ראשי עיריות מחד ומעסיקים פרטיים מאידך מאיימים לפטר עובדים שלא מתחסנים, בניגוד גמור לחוק. בממשלה מתכוונים להפעיל תו ירוק שייתן זכויות רק למי שהתחסן, כמו להיכנס לקניון, לבריכה או לחדר כושר. במקביל שוקלים לחוקק חוק שיחייס עובדי הוראה שלא התחסנו לממן על חשבונם בדיקה כל יומיים כדי להמשיך לעבוד. זה למעשה חוק כפיית חיסונים בתחפושת, כי מי יממן לעצמו בדיקה כל יומיים?

בהתאם השיח בפייסבוק הופך להיות כובש מתמיד – מצד אחד טוענים בלהט מתנגדי חיסונים שכל מי שאומר שהחיסון הוא בטוח, הוא בכלל פושע. מצד שני טוענים תומכי חיסונים שכל מי שמתנגד לחיסונים הוא פושע. אנשים מדברים וכותבים בסימני קריאה, בטוחים שהם צודקים ושהם יודעים איך כולם צריכים להתנהג. בהתאם, השאלה "התחסנת?" הפכה להיות לגיטימית, תוך התעלמות מהעובדה שתיק רפואי מוגן בחיסיון ואיש אינו צריך לדבר על מצבו הבריאותי, כל שכן להיות מאויים באובדן חופש תנועה, מסחר ועבודה.

הכיבוש במערכת היחסים הפנימית

אני מסתכל על כל זה, קצת מהצד, ורואה כיצד אנשים מפחדים וחסרי אונים, משתמשים בכוח שלהם כדי להכריח, כדי לחייב, כדי לכפות על אחרים דעות והתנהגות. זאת כדי להפסיק את חוסר האונים, כדי להפסיק את הפחד, וכדי לחזור לחיים חופשיים. אבל אם בדרך אנו שוללים חופש מאנשים, אז לאיזה חופש אנו חוזרים בדיוק? חופש לחיות איך שאנחנו רוצים בעודנו שוללים את החופש של אלה שמאיימים על החופש שלנו. כיבוש במיטבו.

הדינמיקה הזו, המונעת מפחד מוות על צורותיו השונות, מוקצנת מאוד בתקופה הזו בגלל הקורונה. אבל אני פוגש אותה באנשים שעובדים איתי בסדנאות ובטיפולים, וכמובן גם בעצמי. בימים האחרונים אני רואה את זה בבהירות רבה, וזה הופך להיות השיחה העיקרית עם חלק מהאנשים שאני עובד איתם: האופן בו אנו מנסים לכפות את דעותנו על עצמנו, להכריח את עצמנו לחיות אחרת. לא פעם זה מתעתע, כי אנו מבינים מה השינוי שצריך להעשות ומה כדאי לנו להרגיש/לחשוב/להגיד/לעשות. אבל אם וכאשר אנחנו משתמשים בכוח השכלי שלנו כדי לכפות על עצמנו שינוי, טוב ככל שזה יהיה, עדיין מדובר בהפעלת כוח כדי ליצור שינוי שאנו לא בשלים ליצור, שלפעמים אנו לא באמת רוצים, שלא תמיד הוא באמת השינוי הטוב ביותר עבורנו כרגע. כאשר אנו עושים את זה, זהו כיבוש.

לבקר את עצמי זה שימוש בכוח כדי לכפות על עצמי שינוי.

להגיד לעצמי להפסיק להתנהג בדרך מסויימת זה שימוש בכוח כדי לכפות על עצמי שינוי.

לרדת על עצמי ששוב אני עושה את מה שאסור לי לעשות זה שימוש בכוח כדי לכפות על עצמי שינוי.

לפעמים גם לעשות מדיטציה, תרגילי חשיבה חיובית ומנטרות זה שימוש בכוח כדי לכפות על עצמי שינוי.

כאשר אני פועל בתוכי מתוך "איך אני צריך להיות" זה, במרבית המקרים, שימוש בכוח כדי לכפות על עצמי שינוי.

איך אני משנה את כל זה?

כל זה קורה גם במערכות יחסים עם אנשים, כמובן – מרבית המריבות בין אנשים הן ניסיון לכפות אחד על השני בכוח התנהגות ודעות. זאת בעזרת כוח של מילים, של צעקות, של קללות, של מכות לפעמים. שלא תבינו אותי לא נכון – אני חושב שזה טוב לפעמים לכעוס ולריב, אבל גם צריך ללמוד, בשלב מסוים, לעצור, להקשיב וללמוד.

אותה עצירה היא מה שאנו צריכים ללמוד לעשות גם בתוך עצמנו: להקשיב לאותם החלקים שאנו לא אוהבים, שאנו מנסים בכל מחיר לשנות, להעלים, לרפא, להתגבר עליהם. להקשיב להם, לאפשר מקום לאותם הרגשות/מחשבות/התנהגויות/רצונות. מתוך מקום מאפשר ומקשיב, אפשר ליצור שינוי ממשי, כזה שיהיה בקצב הנכון ובדרך הנכונה ביותר עבורנו.

זה אולי מעט פרדוקסלי, אבל כחלק מהלמידה של אותה עצירה והקשבה ואפשור, אני רוצה לתת מקום לאותו החלק הכובש בתוכי, זה שאני מזהה באחרים בעוצמה כל כך גבוהה. אני לא רוצה לזהות את הכובש הפנימי כבעיה שיש להיפטר ממנה; אם אני עושה את זה, אני שוב מנסה לכפות על עצמי שינוי בכוח. במקום זה, אני רוצה להכיר את אותו חלק כובש, שיודע, שמנסה להכריח.

מה אני מרגיש כאשר הכובש הפנימי פועל? מה מעורר את הכובש לפעולה? מה אני מנסה להשיג בדרך הזו? מה אני צריך? כאשר אני שואל את השאלות הללו, מתוך הסכמה להיות, להקשיב ולהכיר, אני לומד שגם הכובש מנסה לעזור לי, שגם השימוש בכוח נעשה לטובתי. כאשר אני מזהה זאת אני יכול, אט אט, לבחור בדרך אחרת, יותר מאפשרת, להשיג את מה שאני באמת רוצה: להרגיש מוגן ובטוח ובו זמנית חופשי להיות כפי שאני.