חוויות מחדר הטיפולים: הכאב שאומר "אני עול"

"אני מצטערת שאני מפילה עליך את כל זה".

"אני לא רוצה להכביד ככה".

"בטח כבד לך לשמוע את כל זה".

בתקופה האחרונה שמעתי את המשפטים האלה נאמרים לי. זה קרה במקום הכי פחות הגיוני שבו אני אשמע את זה – בחדר הטיפולים.

אני אוהב לעבוד עם אנשים, זו תשוקה שהתעוררה בי בגיל צעיר. כשהייתי בתיכון חשבתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל לבסוף לא למדתי באוניברסיטה. למדתי, על בשרי הנפשי ומתוך התבוננות, בתור תלמיד של ורדה דרור יותר מ-26 שנה, כיצד לעזור לאנשים להשתחרר מהאחיזה של הכאב והפחד והביקורת העצמית, וליצור חופש שמתבטא גם בחוויה הרגשית וגם ביום-יום שלהם – במציאות הזוגית, הכלכלית, החברתית ועוד.

בחדר הטיפולים אנשים נפתחים, מדברים, מתייעצים. אני שואל שאלות, רוצה להכיר, לשמוע מה האדם חושב ומרגיש ועם מה הוא מתמודד בחיים. אני אוהב את זה; אני מרגיש כמו בלש תודעתי. האדם מציג בפניי עובדות וחוויות, ואני צולל יחד איתו אל תוך החיים שלו, מבלי לדעת לאן זה יוביל או לאן כדאי שכל זה יוביל. נהנה מאי הידיעה, מהערפול שלפעמים מתרחש, אני איתו בתוך זה עד שבשלב מסויים בשיחה נוצרת בהירות – מתגלה השורש שמניע את הכל. מה זה שורש? רגש, זיכרון ו/או אמונה (לרוב זה שילוב של הכל ביחד) שמשפיע על ההתנהגות של האדם, על המחשבות והרגשות שלו ועל מה שהוא ממגנט, שלא במודע, לחייו. בשורש הזה מתמקד הריפוי, ואט אט, במהלך הדרך, שינוי מתממש.

בזמן האחרון שמעתי את זה כמה פעמים. בדרך כלל בשלב מתקדם של השיחה, אחרי ששמעתי הרבה סיפורים, נחשפו רגשות, לפעמים זלגו דמעות. "אני מרגיש שאני עול עליך", זו המהות של המשפטים, שנאמרים בניסוחים אחרים, תמיד עם טון מתנצל: "אני מצטערת שאני מפילה עליך את כל זה", "אני לא רוצה להכביד ככה", "בטח כבד לך לשמוע את כל זה".

אבל אני? אני אוהב שמפילים עליי את "כל זה". כן, לפעמים הלב שלי כואב לשמוע מה האדם עבר/עובר. לפעמים עולות לי דמעות. אבל אני לא מפחד מהרגשות שלי ולא רואה בהם עול. יתרה מכך, אני מגשים את הייעוד שלי בזמן הזה, עוזר לאנשים ומרוויח כך כסף. מה יכול להיות טוב יותר מזה עבורי? בכל פעם אני מסביר את זה למי שמרגיש לא נוח שהוא "הפיל את עצמו עליי". ובכל פעם עולה בי עצב כשאני שומע את המילים האלה.

אני מכיר את ההרגשה הזו, גם מעצמי, שאני עול. אני גם יכול להבין מהיכן היא מגיעה: לפעמים, במערכות יחסים בחיינו, אנשים לא יודעים כיצד להקשיב ולעזור, ומתוך חוסר אונים מגיבים בחוסר סבלנות. לפעמים נאמרת ביקורת. זה יכול לגרום לאנשים להרגיש שהם עול, ואנשים מסיקים מזה שלא כדאי להם להביא את עצמם במלואם לשיחה. חלק מהלמידה שלי בחיים היתה לדעת מי הם האנשים שאיתם אני באמת יכול לשתף במה שעובר עליי, שמהם אקבל אוזן קשבת ותהיה לי אפשרות להביא את עצמי במלואי.

להרגיש שאני עול בחדר טיפולים? מקום אליו אני מגיע ומשלם כסף כדי להביא את עצמי? מקום בו אני צריך לשתף במחשבות וברגשות הכמוסים ביותר כדי שאוכל לקבל עזרה? העובדה שזה קורה היא לא הגיונית על פניו, אבל הרגשות הם הרי אינם הגיוניים. מה שמתרחש בחדר הטיפולים, מתרחש בחייו של האדם בכל מיני תחומים, ולכן חשוב לדבר על כך.

מה שאני לומד מזה הוא עד כמה עמוק, לפעמים, הכאב שאומר "אני עול" ו"אין לי מקום". כל כך עמוק, שגם במקום בו יש לנו מקום, אנשים ממשיכים להרגיש לא בנוח ולצמצם את עצמם. באופן מעט פרדוקסלי (אבל גם הגיוני), ההרגשה שאומרת "אני עול" היא סיבה טובה ללכת לטיפול, גם אם אני מרגיש עול כמטופל. להשתחרר מההרגשה הזו יכול לפתוח דברים משמעותיים בחיים.

בתמונה: חדר הטיפולים שלי.