חרב החמלה: הפן הלא מוכר

בעולם שלנו – לפחות בחלק הרוחני שלו – מדברים על חמלה. כלומר, על גישה חומלת שעלינו לפתח זה לזה, כדי שנוכל לשרוד בעולם הזה ואף לשגשג בו, מבלי לכלות את העולם ואת עצמנו.

חמלה. היא ההופכי של האטימות, תודעה של לב פתוח. גישה הרואה את הטוב במה שנתפס כלא טוב, את היופי הקיים בכל. אין ספק, חמלה היא מצרך נדיר ומבוקש.

אבל למרבית האנשים ישנה גישה חד ממדית של חמלה. הם מדמיינים עדינות, רכות, קבלה מלאה, הכלה מושלמת, אהבה ללא תנאי.

וזה נכון, כל זה. אבל זה רק פן אחד של חמלה.

פן אחר מוגדר בפשטות "חרב החמלה".

זו היכולת לקרוע את שיגיונות המיינד וערפילי האגו, באופן ברור, חד, שאינו משתמע לשני פנים. זו הדחיפה בתחת של אלוהים, כאשר עלינו להכיר בטעויות ובבעיות, בשגעונות ובשטויות, כדי שיהיה סיכוי לריפוי ולשינוי של ממש.

החרב לעולם אוהבת. היא אינה משפילה או ממעיטה בערך. אבל היא חדה, כמו חותכת את האוויר, בעודה מפוצצת את האשליה של הפחד.

בעולם הרוח שלנו אני רואה כיצד פחד מפגיעה ונטישה ולהישאר לבד הופך אנשים לרכים, עגולים מדי. אנשים שמנסים בכל מאודם להיות הממד הרך והמלטף של החמלה, נמנעים מהחרב שבה.

וכאשר אני פוגש את זה באנשים אני מרגיש את החרב מתעוררת בתוכי, עוברת דרכי. מפלחת קורבנות והתנשאות, ניצול והתנצלות, בתוכי, באחרים. מי שמקשיב מרוויח, כולל אני.