אז מה תגידו עלי? שאני לא מבין על מה אני מדבר? שאני כותב שטויות? שאני מסוכן ושרלטן? או שאני האדם הכי מעורר השראה בעולם? שמעולם לא שמעתם מישהו חכם כל כך?
כך נשמעת המטוטלת הרגשית שלי בימים האחרונים. נעה בין פחד ממה יגידו עלי אנשים שגורם לי לרצות להסתתר עמוק מתחת לפוך, לבין הצורך שכולם יאהבו אותי. הפחד גם גורם לי לייסורי כתיבה שאני לא רגיל אליהם – האינסטינקט הפנימי הוא לשמור את הרגשות הללו בתוכי.
אך התרפיה שלי, זו שאני לומד ומלמד, היא לחשוף ולהחשף, וכך אני עושה. להוציא לאור את ההזיות של הפחד, את המחשבות שמעורר הכאב בתוכי. החשיפה מאפשרת לי לזהות מה אמת בתוך הבליל של רגשות, מחשבות וזיכרונות.
אז מה האמת?
כבר עכשיו לא כולם אוהבים אותי. למעשה, יש כאלה שהולכים בעולם ואומרים שאני מסוכן ושרלטן. כאלה שפגשו אותי לרגע וכאלה שהכירו אותי לעומק, שחושבים שאני מסכן את שלומם של מי שמתקרבים אלי.
מנגד, אני גם לא אוהב את כולם. הביקורת קיימת מחוצה לי וגם בתוכי – יש אנשים שאיני אוהב, שאני חושב שהם פועלים בדרך שאינה נכונה עבורי. לפעמים המחשבות שלי מתנשאות יותר, החלטיות יותר, כשאני מסתכל החוצה ומזהה מעשים שלדעתי מסוכנים ולא נכונים לכולם.
יש כאלה שחושבים שאני חכם, שלומדים ממני, שנעזרים בי. יש כאלה שאני חושב שהם חכמים, שאני נעזר בהם, לומד מהם. לכל אחד יש את האנשים שלו – החברים המתאימים, המטופלים/תלמידים/לקוחות המתאימים, בן או בת הזוג המתאימים. כך גם עבורי, בעולמי. אך בשביל שזה יקרה עליי לחזור פנימה, לחזור להיות אני.
שחר, לא יותר ולא פחות. עם האיכויות שלי, עם השיעורים שלי, עם התכונות שעוד לא שיניתי במרוצת הזמן, עם התכונות שגיליתי במרוצת הזמן. חוסר הסבלנות, המהירות המפורזת ברגעים ומצבים, הנוקשות וההתנשאות, רגשי הנחיתות, השנאה לגוף, האמונה שאני צריך להיות חזק, חוסר ההקשבה לעצמי. יחד עם השקט, הסבלנות, ההקשבה, העדינות, הבטחון העצמי, היכולת לבקש עזרה. הכל מתקיים בתוכי, חלק ממני שאני.
יש חופש בהסכמה לחזור להיות אני. חופש ממה יגידו, חופש להיות מי שאני. אך הדרך לשם אינה קלה, שכן הצורך באישור והפחד מדחייה נובעים מתוך כאב של חוויות עבר טראומטיות.
במטרה להגיע אל החופש הזה אני עובר דרך הכאב והמעבר כואב. אני מהסכים להתכווץ מחדש, להזכר מחדש בזכרונות שעולים, מתוך ידיעה שכבר נמצאת בתוכי, האומרת שגם הרגש הזה יחלוף אם אני מסכים לתת לו להיות.
אז זה מה שקורה לי – אני רואה את המטוטלת של הפחד מניעה אותי מצד לצד. כשאני נזכר ויכול, אני מחזיר את אל הכאב בלב הנמצא מתחת לפחד.
אני מסכים לכאוב, מוותר על הפנטזיה לאהבה מוחלטת כמו גם על הפנטזיה להסתתרות מושלמת. ככל שהכאב מתרפא משתרר שקט ובטחון עצמי ברורים יותר.
יש אותי, שחר, ויש את מקומי בעולם, שהוא שלי ועבורי.
