נשמות עתיקות: סיפור של חוסר שייכות

אחת התחושות הברורות איתן גדלתי היתה חוסר שייכות למשפחה שלי. לא ידעתי אז לומר שזה מה שאני מרגיש; ככל שאני זוכר, בשנות נעוריי המאוחרות תיארתי את ההרגשה שלי בתור כבשה שחורה. היו להרגשה הזו מספר סיבות: המשיכה שלי לגברים והפחד מלספר על כך, שהוביל לחיים מייסרים בארון לאורך חטיבת הביניים וחלק מהתיכון; העובדה שהיה לי קשה מאוד עם מקצועות ריאליים, דבר שיצר הבדל משמעותי ביני לבין אבא שלי, הבדל שהתכסה במהרה ברגשי נחיתות; והרגישות הכללית שלי, שאמנם הובילה לקשיים בעיקר עם ילדים בבית הספר, אבל העמיקה את תחושת הלא מספיק טוב הכללית.

ההתעניינות שלי במיסטיקה, שהחלה בסביבות גיל 17, הפכה את חוסר השייכות לבולט יותר. המשפחה שלי לא ידעה איך להתמודד עם הקטורת, קלפי הטארוט, הקריסטלים, הלימודים אצל מורה רוחנית והרצון שלי להשתחרר מוקדם מהצבא ולנסוע להודו. "לא ידעה" הן הדרך שלי לתמצת שנים כואבות במיוחד, שהחלו להשתנות באופן מהותי במחצית השניה של שנות ה-20 לחיי, בעקבות שינויים שעברתי אני כמו גם המשפחה שלי.

החברויות שהתחלתי ליצור בתחילת שנות ה-20 שלי היו עם אנשים אשר, כמוני, נכנסו בשלב מסויים בחיים למסע רוחני-רגשי. כולנו הרגשנו חריגים ולא שייכים בסביבה בה גדלנו, בין אם בקרב המשפחה ו/או החברים. במהלך הלימודים אצל ורדה התחלתי לראשונה להפוך את היוצרות: לראות כיצד המאפיינים שלי, שביחס אליהם הרגשתי חריג, לא שייך ולא בסדר, הם למעשה המאפיינים שהופכים אותי למיוחד. התחלתי להפוך את החריגות לייחודיות, את האאוטסיידריות למתנה, והחיים שלי השתנו, יותר ויותר, לטובה.

עם השנים התחלתי לשים לב לכך שמרבית האנשים העושים מסע רוחני הרגישו לא שייכים למשפחה אליה הם נולדו. השבוע פרסמתי סקר בנושא בקבוצת תקשור עם העולם שבפנים ושאלתי את האנשים כיצד הם הרגישו במשפחות שלהם. התשובות אוששו את מה שידעתי: מתוך 73 איש שענו על הסקר, 52 הרגישו מוזרים, חייזרים, מאומצים, כבשים שחורות ובאופן כללי לא שייכים. חמישה בלבד הרגישו כמו כולם.

זה לא מפתיע אותי: אנו, שבאנו לעולם הזה כדי לעזור לו להשתנות, אותן נשמות עתיקות, נולדנו עם מערך רגשי-אנרגטי שמייחד אותנו מהסביבה שלנו. במרבית המקרים יש לשוני הזה סימנים מוקדמים, אשר לרוב יוצרים כאב של חוסר שייכות ורגשי נחיתות שעלינו להתמודד איתם. במקרים נדירים השוני מתקבל באהבה ובעידוד; במקרים כאלה בדרך כלל אין כל תחושה של חוסר שייכות.

15 ציינו שהם הרגישו בתור האחראיים במשפחה (אם המספרים לא מסתדרים לכם, זה בגלל שבסקרים אלה אפשר לענות על יותר משאלה אחת). בהתחלה לא הבנתי את התשובה הזו, עד שהאסימון נפל למקומו: פעמים רבות עובדת היותנו נשמות עתיקות מתבטאת בבגרות גדולה יחסית, דבר שגורם לנו להיכנס לתפקיד של המבוגרים במשפחה שלנו. אם נולנו להורים שלא התבגרו רגשית, זה מתאים כמו כפפה לא נעימה ליד.

הרעיון למילים שאני מפרסם כאן (ולסקר) נולד בשיחה שהיתה השבוע בקבוצה שאני מנחה. דיברנו על מה שהופך אותנו ללא שייכים, למוזרים ולכאורה ללא בסדר וללא טובים, ועל כמה זה חשוב שנלמד את עצמנו לראות את אותם המאפיינים בתור מה שהופך אותנו למיוחדים.

אנחנו באמת כאלה, מיוחדים. ככל שנראה כך את עצמנו, כך יגדל הביטחון שלנו לחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו באמת רוצים, ללא פשרה או ויתור. זה אינו קל; יש לנו לפעמים הרבה מאוד כאב ורגשי נחיתות לרפא בדרך. לא קל אבל משתלם: כדי לחיות חיים מיוחדים, אנו לא צריכים שהסביבה שלנו תראה אותנו כפי שאנחנו. זו האחריות שלנו, בתור בעלי הבית, לראות מה טוב בנו, מה עושה אותנו למיוחדים, ולהתנהג בהתאם.

איך עושים את זה? הכירו את טוהר+.