כאשר אני מרגיש אשם, אני שואל את עצמי מה אני מפחד לאבד.
כי זה מה שהאשמה אומרת: לא הצלחתי להיות/לעשות את מה שעליי להיות/לעשות, ובגלל זה אני עומד לאבד משהו. על כך אני מרגיש לא בסדר, על שלא הצלחתי בהיותי/פועלי למנוע את האובדן שעומד להתרחש.
אז בכל פעם שאני מרגיש רגשות אשמה, אני שואל את עצמי את השאלה הזו. התשובות יכולות להיות מגוונות ושונות זו מזו בהתאם לסיטואציה ולתחום ולזמן. אני עשוי לפחד לאבד עבודה, כסף, זמן, ביטחון. ובעיקר אהבה, ותחושת שייכות; אלו שני הדברים העיקריים שאני מזהה בתוך הסבך של רגשות האשמה, אותם אני מפחד לאבד. מדוע אני מפחד לאבד אהבה ושייכות? כי כאשר אני מאבד אהבה ושייכות, אני נשאר לבד.
הפחד מלהישאר לבד הוא אחד הביטויים החזקים ביותר של פחד המוות, והוא מניע אותי לנסות להיות/לעשות מה שאני חושב שעליי להיות/לעשות, כדי שזה לא יקרה, כדי שלא אשאר לבד.
השינוי: להסכים לאבד
אני יכול לכתוב מדוע זה כך; שגידלו אותנו בצורה שמסבירה לנו שיש לנו זכות להרגיש אהובים, בטוחים, רצויים ושייכים, רק אם נעמוד בסטנדרטים שההורים שלנו הציבו בפנינו. כאשר זה לא קרה איבדנו, ונשארנו לבד, ואנו מנסים להימנע מהחוויה הכואבת הזו ככל שאנו יכולים. אבל זה לא באמת משנה למה, למרות שזה יכול להיות מעניין (וחשוב, אם המיינד עדיין מנסה בכל הכוח להבין למה).
מה שחשוב הוא שבכל פעם שאני מרגיש אשם, אני שואל את עצמי מה אני מפחד לאבד. כאשר אני מזהה את מה שאני מפחד לאבד, אני מסכים לאבד אותו.
אני “הולך” הפוך, בניגוד להיגיון האומר לנסות לעשות משהו כדי שהאובדן לא יקרה. במקום להילחם אני נכנע לתסריט המאיים, מסכים שתסריט הפחד שלי יתממש. כאשר אני מוכן לעשות זאת, המאמץ נעלם, המאבק מתפוגג. הרגשות הפגועים יכולים להתעצם, אבל זה זמני – הם חולפים, ואני הופך יותר חופשי לעשות ולהיות מי שאני.
עוד על רגשות אשמה: פרק מתוך הספר “המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?”
