לכולנו יש חזון לגבי החיים שלנו (לפחות אני מקווה/מניח): כמה אנחנו רוצים להרוויח בעבודה וממה להתפרנס, איך יהיו החברים שלנו, איזו זוגיות תהיה לנו, איך יתייחסו אלינו האנשים סביבנו – ואיך אנחנו נרגיש.
חזון זה דבר חשוב, כי חזון עוזר לנו לכוונן את עצמנו לקראת העתיד שאנו רוצים ליצור. אבל זה גם אתגר, כי לא תמיד אנחנו יודעים מה באמת אנחנו צריכים לעבור, מה באמת יעשה לנו טוב. לפעמים, מה שנראה כמו הבטחה גדולה יכול להתנפץ לנו בפנים; ומה שנראה רע מאוד בתחילה, יכול להתברר כמתנה.
בפער הזה, בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שקורה לנו, מתרחשים הרבה דברים. אחד הדברים המשמעותיים הוא העובדה שאנו צריכים, פעם אחר פעם, לאבד שליטה. בדרך כלל לא שואלים אותנו: המציאות מפתיעה עם משהו שקורה, ואין לנו ברירה אלא להסכים לו, או להתנגד לו. לתחושתי, זה קורה יותר ויותר במרוצת השנים.
לא פעם אנחנו שבויים באמונה שיש לנו אפשרות שליטה, דבר שהפך לפופולרי מאוד בחברה המודרנית. “להשיג שליטה בחיים” ו”לשלוט ברגשות” הן רק חלק מהססמאות שאנשים מנסים לחיות לפיהן.
אלו ססמאות, כי בפועל המציאות מטלטלת את כולנו בעזרת בן הזוג שלה, הלא-ידוע. יחד הם מלמדים את כולנו מהי המתנה הטמונה בחוסר האונים, מהי החשיבות של צניעות, ומדוע גמישות נחוצה כל כך. בדרך אנחנו צריכים להסכים לדבר שרובנו מפחדים ממנו מאוד (אלוהים יודעת כמה זה מפחיד אותי לפעמים): לאבד שליטה.
על זה טוֹהר מדברים בתקשור החדש שצילמתי הבוקר. כדאי להאזין להם; זה לא רק המילים שלהם, זה השקט שהם, תזכורת חשובה לכך שגם כאשר הלב מפרפר מפחד, ישנו אור שאנו לא יכולים לראות. עדיין.
