זו בעיה בטרמינולוגיה האנושית, וזה סוג של אתגר בשביל אלו אשר מקשיבים, משום שאתם מפרשים בית בתור מקום ממנו אתם יוצאים ואליו אתם הולכים. אך בית הוא איננו מקום, הבית האמיתי הוא מצב תודעה, הוא האחדות אשר מסתתרת מאחורי ההפרדה, מאחורי הדואליות. הבית לא נמצא בשום מקום, הבית הוא פה, בכל דבר. את כבר נמצאת בבית.
אך מאחר ואינך מרגישה בבית, מאחר והנך מופרדת מהבית על ידי אוסף של פחדים, הרי שמה שאת מייצרת לעצמך הוא עולם אשלייתי שמורכב מפחד וחרדה ותחושות קשות של כעס, חוסר בטחון, ייאוש, ביקורת ועוד הרבה דברים. הרגשות הללו יוצרים הקרנה של עולם.
את חושבת שאת חיה בעולם הזה שאת חיה בו, כי נדמה לך שכך הוא העולם. אך העולם הזה שאת חיה בו הוא בסך הכל הקרנה של האמונות שלך ושל הפחדים שלך, והעולם הקולקטיבי הוא הקרנה משותפת של כל בני האדם, אשר מאמינים שהם נמצאים במקום מסוים ומרגישים דברים בהקשר לזה, ולכן הם גם נמצאים בו. אך כל זה מהווה סוג של מסך. מאחורי זה מסתתר העולם האמיתי.
העולם הזה הוא אפילו איננו מקום פיזי, מאחר והוא מצב תודעה. הוא זה אשר מאפשר לבני האדם ליצור כל דבר. מאחר ואינכם מודעים ליכולת הבחירה הזאת, אתם תקועים ביצירה הרגילה שלכם, שהיא עולם של פחד. כשתחזרו הביתה, כלומר, תתחברו אל הלב והעוצמה שלכם ותהפכו להיות אחד, אז תוכלו ליצור כל דבר. תהיו באמת חופשיים. כך שאין זה באמת מסע ואין בית להגיע אליו.
המילים הללו "המסע הביתה" הם סוג של מטאפורה אשר נועדת להמריץ אתכם, מאחר ואתם אוהבים דברים ליניאריים ואתם אוהבים אתגרים. אך האתגר האמיתי במסע הביתה הוא להבין שאין מסע.
כדור הארץ הזה, כמו שאת מכירה אותו, לא קיים באמת. כשאת מסתכלת החוצה דרך העיניים שלך, מה שאת רואה הוא לא באמת אמיתי. יש כדור ארץ אחר, שבאמת מתקיים, שוב, מתוך כוח של יצירה משותפת, ויש לו תפקיד מסוים. אתם מנותקים ממנו, ולשם אתם "הולכים".
אין שום דבר אשר אינו נמצא בפנים, אין לאן להגיע משום שאין לאן ללכת, אתם לא הולכים לשום מקום. האשליה שאתם נפרדים היא היוצרת חוויה של הליכה הביתה.
התקבל בתקשור שנערך בתל-אביב ב-17.2.02